בשבע 381: שמחה אמיתית

חגית רוטנברג , ד' באדר תש"ע

 

מי לא שמח כשמגיע ראש חודש אדר? השמחה גדולה בעיקר אם אתה תלמיד בבית הספר. אין שיעורים מסודרים, ואת רוב שעות הלימודים מבלים בהפסקות, פעילויות, הצגות, בדיחות ומבצעי פורים.

באחת ההפסקות הארוכות במיוחד שיש לנו בחודש אדר ישבתי עם חבר שלי, אחיה, על גדר האבנים ליד מגרש הכדורסל. "אז מה, שמח פה?" שאל אחיה כבדרך אגב. "בטח שמח. למה, אתה לא מרגיש ככה?" תמהתי. אחיה משך בכתפיו: "לא יודע. השיגועים שעושים פה כבר לא ממש משמחים או מצחיקים אותי". לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה, אז רק אמרתי: "טוב, אז בוא ננסה לחשוב על משהו שאפשר לעשות כדי שתרגיש שמח ממש". אחיה דווקא נענה בהתלהבות: "אם כבר הצעת, האמת שחשבתי על משהו, רק שחיפשתי מישהו שיבוא איתי". התחלתי כבר להסס לנוכח התלהבותו של אחיה, אבל כבר לא היתה לי ברירה, אז שאלתי: "על מה חשבת?". אחיה אמר שמחר בערב יש מסיבת פורים ענקית בשכונה שלו, ויהיו שם זמרים וליצנים ומופע מיוחד של להטוטן שהוא ממש מת לראות. "אז אתה בא?" סיכם. מכיוון שלא מצאתי תירוץ משכנע באותו רגע, אמרתי שבסדר, וקבענו להיפגש שם למחרת בערב.

כבר לפני הכניסה לאולם נשמע רעש אדיר. מוסיקה בקולי קולות, והמון אנשים שמילאו את האולם הצפוף דיברו וצחקו בהמולה. "אחלה מסיבה", קרצתי לאחיה, אבל הוא לא נסוג. "יאללה, בוא ניכנס לראות את המופע", משך אותי אחריו. במרכז האולם כבר עמד פעלולן שהפליא בקסמיו המיוחדים את הקהל, ואחר כך הופיע להטוטן עם מופע אש שגרם לכולנו להחסיר פעימה. בסוף עלה איש די מבוגר עם תלבושת מצחיקה שהתחיל במופע בדיחות, שהאמת – אותי לא ממש הצחיקו. בשעה מאוחרת יצאנו לכיוון הבית. "אוף, זה לא היה כמו שחשבתי", רטן אחיה, "אני לא ממש מרגיש שנהייתי שמח ומאושר ממסיבת הפורים הזאת. הבדיחות של הסטנדאפיסט הזה גרמו לי כמעט לבכות מרוב שהן היו טיפשיות". חייכתי לעצמי, "אז מה, יש לך עוד תכניות?" אחיה הניד בראשו באכזבה. "אני פתוח להצעות", אמר, ונעלם בחדר המדרגות של הבניין שלו.

לפני שנרדמתי באותו לילה, הבריק במוחי רעיון. בבוקר התקשרתי לאחיה ואמרתי לו שניפגש ליד חנות הממתקים הענקית שברחוב שלו. אחיה לא הבין מה אני רוצה, אבל אמרתי לו שפשוט יציית בלי להבין. בחנות העמסתי על העגלה שקיות עמוסות בסוכריות בכל הטעמים, מסטיקים מכל הצבעים ושוקולדים קטנים בכל מיני צורות. "את כל זה אתה מתכוון לאכול לבד?" שאל אחיה בחיוך סקרני. "חכה ותראה", השבתי במסתוריות. עלינו על אוטובוס, כשהתיקים שלנו מלאים בכל הממתקים שקניתי. בתחנה אחת לפני האחרונה צלצלתי. "איפה אנחנו יורדים?" אחיה שוב הסתקרן, אבל אני התעקשתי שהוא יגלה לבד. צעדנו כעשר דקות עד שהגענו לבניין דירות גבוה, שנראה די דומה לכל בניין אחר בשכונה. אבל כשהתקרבנו התנוסס מולנו שלט באותיות גדולות: "בית אבות 'ינובון בשיבה' לבני גיל הזהב". אחיה הביט בי בהבנה. נכנסנו פנימה, והסברתי לשוער מה אנחנו רוצים לעשות. הוא חייך ואפילו נתן לנו צביטה בלחי. התחלנו בעבודה: עברנו מדירה לדירה, נקשנו על הדלת וכשהיא נפתחה על ידי קשיש או קשישה חייכנו חיוך ענק: "פורים שמח! הבאנו לכם משלוח מנות כדי שיהיה לכם חג מתוק!" והגשנו להם שקיק עם סוכריות ושוקולדים. "איזה יופי!" התרגש קשיש אחד, "כבר עשר שנים שלא קיבלתי משלוח מנות!". קשישה אחרת כל כך התלהבה, שנתנה לנו בחזרה סלסלה ענקית של עוגות שאפתה לבד. יצאנו מהבניין אחרי שעתיים, עמוסים בברכות שהרעיפו עלינו הדיירים המבוגרים. "טוב, נדמה לי שאני כבר קצת שמח", חייך אחיה בסיפוק.