בשבע 381: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ד' באדר תש"ע

 

פה ושם בארץ ישראל

א. דו"ח מצב עדכני בתקשורת הישראלית: הברנז'ה העיתונאית מעניינת בעיקר את עצמה, הברנז'ה המשפטית מעניינת בעיקר את עצמה ואת הברנז'ה העיתונאית, 'האח הגדול' מעניין את כל היתר, וילדי העובדים הזרים כבר לא מעניינים אף אחד.

ב. סגן פרקליט מחוז ירושלים, אורי קורב, טען בהרצאה כי חלק גדול מהשופטים הם חמורים גדולים. מובן שההתבטאות עוררה סערה בביצה המשפטית ומילאה עמודים שלמים של כעס וביקורת בעיתונות המודפסת. ועדיין, עד לרגע זה, לא שמעתי הכחשה.

ג. לאחר שעמדו בראש המערכות החשובות והרגישות ביותר במדינה, עוברים דן חלוץ ואהוד אולמרט לכתוב את זיכרונותיהם. חלוץ כבר הוציא ספר, ואולמרט עומד לעשות זאת בקרוב. בינתיים מנתחים השניים את המלחמות האחרונות מעל דפי העיתונים. חלוץ מודה שטעה במלחמת לבנון השנייה, משום שהיה עליו לוודא כי הכפופים לו ימלאו את רצונותיו. אולמרט מודה שטעה במבצע 'עופרת יצוקה', משום שהיה עליו לוודא כי הכפופים לו ימלאו את רצונותיו. בעצם, שני האישים המכובדים מטילים חלק נכבד מהאשמה על אחרים. אבל בשורה התחתונה – הם אלה שעמדו בראש המערכת, תפקידם העיקרי היה לחלק את ההוראות והסמכויות על פי הבנתם, ובדבר האחד הזה שניהם קרסו לחלוטין.

ד. גם אבינדב בגין, הבן והנכד של, מוציא ספר חדש, ובדרך מופיע ראיון עמו בידיעות-אחרונות. בגין הצעיר והאנטי-ציוני מתנגד, פחות או יותר, לכל המסגרות האנושיות המארגנות את חיינו: לאומים, דתות, מדינות, היררכיות, אידיאולוגיות. רבים מופתעים מכך שאלו הדעות במשפחתו של בני בגין, אבל לי זה נראה הגיוני לגמרי. כילד שצמח בצילם של בני הדורות הקודמים, במשפחה גדושת אידיאולוגיה, שההליכה נגד הזרם עוברת בה בגנים, זהו בהחלט מרד טבעי של בן הדור הנוכחי במשפחה. כלומר, איפה נמצא צאצא עם דעות כאלה, במשפחתו של יוסי בובליל?

ה. חייבים להודות בצער כי ההפגנה בבילעין, שבה התחפשו הפלשתינים לדמויות מהסרט 'אווטאר' (שכל יום שחולף משכנע אותי יותר ויותר לא לצפות בו), היא לא פחות ממבריקה. מנגד, האיפור נראה כה מושקע, כה מקצועי ומעוצב, עד שהוא מוריד לטמיון את כל הקונספט התדמיתי של החקלאים הפלשתינים העניים והמסכנים שרק רוצים לעבד את אדמתם.

ו. בשבוע שעבר הגנתי כאן על שיטת הניקוד של ליגת העל בכדורגל, פרי מוחו הקודח של יו"ר ההתאחדות. זה הזמן לעסוק באונה השנייה שבאותו מוח: הרעיון להגדיל את הליגה בבת אחת ל-16 קבוצות היה נורא, והוא הביא למעשה לשתי ליגות נפרדות בתוך ליגה אחת. כולם מתפעלים היום מרצף הניצחונות של מכבי חיפה או של מכבי ת"א, אבל זה די טבעי בליגה שבה מחצית מהקבוצות אינן מתאימות לרמתה.

ז. לסיום, אנו נפרדים בצער מהבלוג המוצלח אך קצר הימים 'דוס ווטש', שעסק בביקורת התקשורת הדתית, ומכותבו המוכשר שחשף השבוע את זהותו – העיתונאי ישי פרידמן. פרידמן בחר לוותר על הבלוג לטובת עיסוקים חשובים אחרים והותיר אותנו – עיתונאי המגזר המעניינים (כאמור למעלה) בעיקר את עצמם – יתומים.

 

כוכב מדורי הקוריוז

זועק לשמיים, ואולי יש לומר מגחך לשמיים, הפער שבין תגובת התקשורת לנעל שנזרקה על דורית בייניש לבין תגובתה למים שנשפכו על ח"כ מיכאל בן-ארי בירושלים. כל זעקות השבר על הפגיעה בקודשי ישראל המשפטיים ועל האלימות הגוברת בחברה הישראלית נעלמו כלא היו כאשר ח"כ ימני הותקף על רקע דעותיו, אירוע שקיבל בתקשורת יחס הנע בין לגלוג להתעלמות כמעט מוחלטת. יכול להיות שבן-ארי עצמו, חובב הכותרות והפרובוקציות, קצת תרם ליחסה של התקשורת כלפיו. ועדיין, אני משוכנע כי אפילו אם היה האיש ליכודניק התומך במדינה פלשתינית, הוא לא היה זוכה אף לעשירית הכיסוי התקשורתי שיצרו זוג משקפיה של נשיאת בית המשפט העליון.

אולי כדי לפצות את בן-ארי על עוגמת הנפש, הנה מילה טובה עליו: זהו אחד מחברי האופוזיציה הבודדים העושים את מלאכתם כאופוזיציונרים נאמנה. הספתח שלו כח"כ לא היה מבטיח, עם הפרובוקציות הילדותיות באום אל-פאחם ובראיון לאריה גולן. אבל בן-ארי גם יודע למחות במקומות הנכונים, ולעתים קרובות הוא אף הח"כ היחיד – לבושתה של הכנסת – המרים קול זעקה בענייני ביטחון. במקרים אחרים הוא מעמיד מראה מתבקשת מול צביעות השמאל – כמו בדרישתו להעמיד לדין את פעילת השמאל הטלוויזיונית עדנה קנטי על המרדה, או בסירובו להצטרף לפסטיבל הגינויים של מחריבי בתי כנסת נגד הצתת המסגד בכפר יאסוף.

הבעיה העיקרית של בן-ארי, ושל כמעט כל פוליטיקאי ימני-אידיאולוגי בכל הזמנים, היא היותו צפוי. במקרה של בן-ארי זה בולט במיוחד, משום שיועציו הפוליטיים דוחפים אותו לחשיפת יתר תקשורתית בנושאים ימניים, עד שכל אייטם בכיכובו מזיז לציבור בערך כמו זמזום מציק של זבוב באוזן. אם בן-ארי רוצה להשפיע באמת, עליו להקדיש חלק מהפרובוקציות של יועציו לנושאים אחרים, בלתי צפויים, שיעניקו לו תדמית עגולה ומורכבת יותר. זה לא יעזור לו לקבל יותר אמפתיה כשישפכו עליו מים, אבל זה בהחלט יעזור לו לצאת ממדורי הקוריוז בתקשורת, ובטח ישתלם לו ולנו אלקטוראלית.

 

יודע את מקומי

עם כל הכבוד לחג הפורים המתקרב, תחפושות הן חלק מחיי במשך רוב ימות השנה, בעיקר כשאני מגיע מביתי אל העיר ללא חנייה. אז לעתים אני מתחפש לעממי ונוסע באוטובוס, ולעתים אף עוטה על עצמי תחפושת של צעיר ועובר את המסלול הארוך ברגל. אבל ברוב המקרים אני מעדיף להתחפש לאדם שפוי ולהגיע במכוניתי הפרטית, גם אם התוצאה היא בזבוז שעתיים על חיפוש חנייה טובה שאינה כוללת מחירי חניון מופקעים.

נכון שהחיפוש עצמו הוא סיוט לא קטן, אבל מפצה על כך הסיפוק שבמציאת חנייה באזור מרכזי. אין רחב יותר מהחיוך על פניי כאשר אני נעמד מאחורי רכב תל-אביבי שבדיוק מפנה את מקום חנייתו – אם כי במקרים רבים אני מתאכזב לגלות מאחוריו שולי מדרכה אדומים-לבנים. פעולת החנייה בתל-אביב היא גם הדרך הטובה ביותר להתגבר על תחושת בדידות. עליך פשוט להעמיד את רכבך בכחול-לבן במרכז תל-אביב, להמשיך לשבת בתוכו שניות אחדות, ופתאום תראה כמה נהגים נעמדים לצידך ומנסים ליצור איתך קשר. כולם יפנו אליך באותה תנועה עם היד ובקול בלתי נשמע דרך החלון הסגור: "יוצא?" גם אם הגעת לשם חצי דקה לפני כן וחנית מול עיניו של הנהג השואל.     

לפני שנים אחדות גיליתי רחוב אחד קטן ונחבא אל הכלים, אך באזור מרכזי, ובו אני מוצא מקומות חנייה פעם אחר פעם. מאז אותו יום חשוב התרחשו ברכבי החונה דברים משונים ממש, על גבול המיסטיים, בעוד אני מסתובב במקומות אחרים. פעם נגנב הרדיו-דיסק מבלי שנפרצו חלונות הרכב; במקרה אחר קיבלתי דו"ח חנייה במקום חוקי לחלוטין; השבוע כיסח מישהו את המראה הצדדית ברכבי, אף שסובבתי והצמדתי אותה אל החלון; ופעם, לפני שני רכבים, עלתה מכוניתי באש ככה סתם – עד שהגיעו כבאי העירייה, פרצו את החלונות וכיבו את הדליקה. אני יודע מה חושבים הקוראים, אז לא – לא נעמדתי מול חנייה פרטית של אף אחד. הדברים האלה פשוט קרו.

ועדיין אני ממשיך להגיע לאותו רחוב ולהעמיד את רכבי בחנייה פנויה שכמעט תמיד נמצאת בו. תקראו לזה תסמונת המכונית המוכה. אני מוכן לשלם את המחיר ולפרנס את משפחות עובדי המוסך הקבוע שלי, העיקר שיהיה לי מקום להעמיד עם האוטו בעיר הגדולה. אמנם אני אוהב להתחפש גם לתל אביבי, אבל לא בקטע של חיפושי חנייה. עדיף כבר לשתות אספרסו בבתי קפה.