בשבע 382: ארבע דרכים לקריאת המגילה

את מגילת אסתר יש הקוראים בהזדהות פשוטה עם נצחון הטוב, לעומת אלו המתנערים ממסריה ומעצם קיומה.

יואל אליצור , י"א באדר תש"ע

 

 הדרך התנ"כית

לקרוא את המגילה כמו שהיא, מתוך השתתפות  והפנמה. לזעוק עם מרדכי זעקה גדולה ומרה בהיוודע דבר גזרת המן, ואחר כך לשמוח במפלתו של המן הנוהג את הסוס ברחובות העיר וקורא "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ואולי להוסיף לו בעיטה קטנה בעוד הוא ממלמל משהו על "בנפול אויבך"). לשמוח שמחה גדולה בגדולת מרדכי ובנקמה ברשעים – חמישה ושבעים אלף ועוד בקשיש של חמש מאות, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם', ובעיקר ליהנות במיוחד ממראה המן ועשרת בניו תלויים על העץ שהכינו בשבילנו (ולמרות שלהמן עצמו ובוודאי לאריסי וארידי בסופו של דבר אין 'דם על הידים', שהרי תוכניתו הרעה לא הגיעה לכלל ביצוע). אין שמחה כשמחת 'נהפוך הוא'. היהודים שעמדו בפני השמדה אכזרית על לא עוול בכפם הם עכשיו החזקים, ואויביהם מתחבאים או אף 'מתיהדים' כי נפל פחד היהודים עליהם. כל עשרו של המן ניתן למרדכי, וליהודים אורה ושמחה וששון.

קריאה זו היא 'הקריאה התנ"כית', כי מגילת אסתר אינה חריגה בנוף התנ"ך. בכל המקרא כך הוא דינם של רשעים. בעת מלחמה בפלשתים התוקפים אותנו ומשפילים את קרננו, גיבור ישראלי מארש לו אישה במאתים ערלות פלשתים, וכשהוא יוצא להכות בעמלקים ונוודים אחרים המזנבים בנו - "איש ואישה לא יחיה דוד". וכן "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך"; "שימו את רגליכם על צווארי המלכים האלה"; "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע".

הצרה היא שגישה זו נפסלת על הסף על ידי כל נאור ואנין דעת. אפילו אחד מגדולי רבותינו אמר לאחרונה "כשאני רואה מישהו מחלל שבת אני מצטער, אבל כשאני שומע מישהו קורא 'מוות לערבים' אני מזדעזע". וכמובן, הבג"ץ אוסר אותה בהחלט, ומי שישמיע אותה ברבים צפוי לבילוי במרתפי מגרש הרוסים, לחקירת שב"כ בעיניים קשורות ולהארכת מעצר ברגלים אזוקות. מן הסיבה הזאת, רשמו לפניכם - גם אני מסתייג ממנה בהחלט!

 

 הדרך המיוחסת (בטעות) לארנסט סימון

פרופ' עקיבא ארנסט סימון (ברלין 1899 – ירושלים 1988), מרצה לפילוסופיה ולחינוך, איש תנועת 'ברית שלום', נולד במשפחה מתבוללת וסלל את דרכו ליהדות הומניסטית ושוחרת שלום. האגדה הירושלמית סיפרה שסימון היה מזועזע מהאווירה הנקמנית והברבארית של מגילת אסתר, ומצא עצה להימלט ממנה. בארבעה עשר באדר היה בירושלים, ולקראת ליל ט"ו היה יורד לערי הפרזות, וכך מדלג על החג המביך. האגדה יפה, אבל אני עצמי יכול להעיד נגדה. בליל פורים ירושלמי אחד בשנות השבעים עברתי עם אשתי הצעירה ברחוב אוסישקין בירושלים, וראינו את פרופ' סימון פוסע ברחוב העיר ומגילה תחת זרועו.

נניח לביוגרפיה של סימון ונדבר על הגישה הזאת באופן עקרוני. אפשר למצוא אותה בסגנון בוטה, למשל אצל שולמית אלוני שיצאה כמה פעמים בהתקפות על ספר יהושע והתנ"ך כולו. קריאת המגילה לפי גישה זו זהה לזו של השיטה הראשונה. כמוה היא עומדת בחדות על המסרים של המגילה - אבל בהבדל אחד: אנשי הדרך השנייה מתנערים מהמסר התנ"כי בכל תוקף.

 

 הדרך החילונית

השיטה המאפיינית את הרחוב החילוני בישראל. כולם חוגגים את פורים, בכל בתי הספר ובכל אתרי הבידור, הבילוי והקניות. ששון ושמחה, מסכות, רעשנים, זמירות וריקודים. ומה בדבר המגילה? פשוט לא קוראים אותה.

האידיאולוגים של השיטה הזאת כן קוראים את המגילה, אבל מחזיקים בשיטת מבקרי המקרא, שכבר לפני יותר ממאה שנה נמנו וגמרו שסיפור המן ומרדכי לא היה ולא נברא. מדובר בחג הוללות פרסי של סוף החורף שהיהודים אימצו לעצמם, וכדי להכשיר אותו לבוא בקהל ישראל יצרו סיפור שבו האלים מרדוך ואשתר הפכו ליהודים המתגוננים מול מלך שתיין ומשנהו העריץ.

אבי ז"ל הראה לי דבר מעניין בתנ"ך של"ג (תורה נביאים וכתובים מפורשים ע"י שמואל ליב גורדון; ורשה 1867 – תל אביב 1933), שהיה פופולארי מאוד בחוגים נאורים ובמערכת החינוך הכללי בארץ בימי המנדט ובראשית ימי המדינה. פירוש של"ג לחמש מגילות נדפס בתל אביב בשנת תרצ"ג. של"ג הסתייג מהדעה הקיצונית ששללה מכל וכל את האותנטיות של סיפור המגילה, וכתב שסיפור כזה לא היה יכול להיווצר בלי גרעין היסטורי אמיתי. אולם, הוסיף של"ג, הסיפור כמו שהוא לפנינו בוודאי חתום בחותם האגדה, שהרי לא ייתכן שבממלכה מסודרת כמו האימפריה הפרסית ייצא חוק רשמי להשמיד את כל היהודים על רקע גזעי. ההיסטוריה מכירה גירוש של יהודים. ההיסטוריה מכירה חוקים כלליים שנתפרשו לפעמים בקריצת עין כהכשר לפגוע ביהודים. ההיסטוריה מכירה שעות חירום, רעב, מגפות או עלילות דם שגרמו לאספסוף להתנפל על אוכלוסיה חסרת מגן כמו היהודים. אבל לא תיתכן פקודה ממלכתית להשמיד את כל היהודים... נראה אפוא שגם בפרס בימי אחשורוש היתה תוכנית לפרוע ביהודים בהסכמה שבשתיקה מצד השלטונות, והתוכנית סוכלה ברגע האחרון. המגילה נתנה לסיפור, כך של"ג, נופך אגדתי.

 

 הדרך החרדית

לפי השיטה החרדית, העיקר הוא קודם כל לדקדק בקריאה, וכל אחד חייב לכוון ולשמוע. אסור להפסיד אף מילה, ולכן על הקורא לחזור כמה פעמים על השם 'המן', ששמיעתו מופרעת על ידי רעשני הילדים. וכמובן, יש לקרוא פעמיים 'לפניהם' וגם 'בפניהם', 'להרג' וגם 'ולהרג', ואליבא דמדקדקים, גם 'נבעת' בפתח ו'נבעת' בקמץ. צריך להיזהר באמירת 'אשר הניא' ולכוון בשמיעת ברכת 'שהחיינו' גם על משלוח מנות, הכול ככתוב באר היטב בלוח ארץ ישראל של הרב טיקוצ'ינסקי. ממילא לא נשאר הרבה זמן וכוח לחשוב גם מה כתוב במגילה. ובכל מקרה, מה שקרה בשושן הבירה בוודאי אין לו שום שייכות לזמננו, שהרי אז היו בעולם ראשונים כמלאכים ש'כזית' שלהם גדול כאבטיח שלנו, אחריהם באו שניים כבני אדם ושלישים כחמורים, ואילו אנחנו, יתמי דיתמי אנחנו לכל היותר כאַמֶבּות. אין לנו היום תפיסה לא מה זה 'צדיק' ולא מה זה 'רשע'. זאת ועוד, פורים הוא בכלל 'חג התורה שבעל פה' (בגירסה הליטאית) או 'פורים ככיפורים' (בגירסה החסידית), ושמחה גדולה של "קיימו וקיבלו", ומה לו ולפוליטיקות של ציונים או של פוחחים מן הגבעות?

 

אז מה עושים?

הדרך הראשונה כאמור אסורה בהחלט. השנייה מבטלת את פורים - לא בא בחשבון. השלישית והרביעית, אם מתאים לך - מה טוב. אם לא - בוא ונשתכר עד דלא ידע, ונתחיל לחשוב שוב - בניסן.