בשבע 382:תם עידן "שתי מדינות לשני עמים"

במרכז ובשמאל מתחילים להבין שבין הים לירדן יש מקום למדינה אחת בלבד * עכשיו צריך להתכונן לקרב על זהותה

דוד אלהרר , י"א באדר תש"ע

 

יו"ר מפלגת 'קדימה', ח"כ ציפי לבני, התייחסה להתבטאותו של יושב ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן בדבר הקמת מדינה דו-לאומית: "האפשרות של מדינה אחת לשני עמים היא בעלת השלכות מסוכנות לגבי עתידה ואופיה היהודי של מדינת ישראל. התוצאה לא תהיה מדינה דו-לאומית, אלא מדינה ערבית חדשה במזה"ת, ואני כלל לא בטוחה באשר לקיומם הבטוח של יהודים במדינה כזו".

עוד לפני כן פרש מירון בנבנישתי את משנתו במאמר מלומד, מנומק וארוך כדלקמן: "בסופו של דבר, קיום יחד של שתי הקהילות הלאומיות הוא גזירה שאי אפשר לשנותה. מה יהיו המבנים החוקתיים שבתוכם יתארגן דו-קיום זה, היא שאלה משנית. הדיון בה יהיה יעיל רק כאשר בני אדם יפנימו את העובדה שנכפתה עליהם מציאות דו-לאומית וחובה עליהם למצוא ביחד דרך להתמודד עם אילוציה" ('הארץ' – 23.1.2010).

הנה כי כן תוחלת חייה של הפירכה "שתי מדינות לשני עמים" הגיעה לקיצה, ומכל עבר עולה המדינה הדו-לאומית, או מדינת "כל אזרחיה", שפירושה יכול שתהיה מדינה ערבית נוספת על כל השטח וביטול היישות היהודית-ציונית-ישראלית. החשש של חלקים בתוכנו מפני מאבק חסר פשרות על זכותנו בארץ הזאת הוליד את פתרון "שתי המדינות", וחוסר האפשרות להקים מדינה ערבית נוספת בינינו לבין העולם הערבי, מעלה עכשיו את "המדינה הדו-לאומית".

השיח הרלבנטי מתמקד אפוא במדינה אחת מעורבת אשר יחיו בה יחדיו יהודים וערבים. שכחנו משתי המדינות שהיו עד עכשיו הבסיס לכל הבלי ההסכמים והשלום והנחת. פתאום הכל מבינים שהפתרון הזה תמיד היה חלול וריק מכל תוכן, וכבר מדברים נכבדות במדינה האחת שהיא היא הפתרון ואין בִּלתו. אלה אומרים שישלטו בה היהודים, ומנגד, טוענים שהשליטה תהיה פלשתינית. שאלת השליטה נדמית לעת עתה כשאלה שולית ("משנית" בלשונו של בנבנישתי) אל מול החזון הכביר. אך ניסיון העבר יוכיח בוודאי ששאלה זו תפלס דרכה ברבות הימים אל פסגת סדרי הימים ובעטייה יקום או ייפול כל דבר.

האפשרות האחת, כאמור, היא המשך קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בכל שטחי ארץ-ישראל שממערב לירדן. כל תושב על האדמה הזאת שיקבל עליו את מרותה של המדינה היהודית כביתו הלאומי של העם היהודי, יבורך, ויהיה לאזרח מאזרחיה הנאמנים עם חובות וזכויות על פי חוקי המדינה. המתנגדים ליהדותה של המדינה ייוותרו במקומותיהם כתושבי קבע במדינת היהודים, אך תישלל מהם הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה. המדינה תנפק להם תעודות זהות של תושב וכל זכויות הפרט האחרות תשמרנה להם.

האפשרות השנייה המדברת על שליטה פלשתינית במדינה פלשתינית הינה לכל היותר הזיה מסוכנת לכל החיים בארץ-ישראל, יהודים כערבים. הכרעת היהודים והפצתם לכל הרוחות תוליד בהכרח מלחמה אזורית בין לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. כל אלה יחמדו את ארץ החמדה הזאת ושום פלשתיני לא יעמוד בדרכם. באורח פלא תיעלם לה היישות הפלשתינית כלא היתה, כפי שלא היתה מעולם, ובסופו של מרחץ דמים יחלוקו המדינות הללו ביניהן את כברת ארץ אבותינו בדרך זו או אחרת.

טוב יעשו מנהיגי היהודים, מימין ומשמאל, אם יקחו בחשבון את התרחישים הלא כל-כך דמיוניים הללו ויחליטו לאורם כיצד עליהם לנהוג כהיום הזה. אין מדובר רק בגורלם של היהודים, מדובר בגורל המקום הזה על כל יושביו. די עם התהיות והנהיות אחר הרוח! הגיע הזמן לקחת אחריות על כל הארץ לעבדה ולשמרה כאשר אנו מצווים. באה השעה לומר בפה מלא לכולי עלמא כי אנחנו רוצים ואין לנו ברירה, או לחילופין, אין לנו ברירה ואנחנו רוצים. היינו-הך!