בשבע 382:משבר מתגלגל

הציפיות למיתון מגשימות את עצמן לא פעם. אז מה עושים?

עדי אייל , י"א באדר תש"ע

 

יש דיבורים על כך שאם הציבור מרגיש משבר כלכלי, הוא גם יוצר אותו, או לפחות מעמיק אותו. למה הכוונה, ועד כמה הטענה מבוססת? הדברים הומחשו על ידי כלכלן בריטי מפורסם בשם קיינס, שדימה את הבורסה לתחרות פופולרית באותם הימים – תחרות היופי שהתנהלה בעיתון. עיתונים נהגו לפרסם 50 תמונות של עלמות-חן, ולבקש מן הציבור לדרג אותן. הזוכים היו אלה שהדירוגים שלהם אכן תאמו למה שנתקבל, קרי לממוצע ההערכות של האנשים האחרים. במשחק כזה האסטרטגיה המנצחת היא לנסות ולקלוע לטעמם של אחרים, בעודנו יודעים שגם הם מנסים לקלוע לטעמם של כל השאר. התוצאה היא מירוץ בלתי-פוסק מסוג "אני חושב שהוא יחשוב שאני חושב", שממשיך עד אינסוף מבחינה תיאורטית. מבחינה מעשית, אין צורך להמשיך לאינסוף, וזו גם לא אסטרטגיה מוצלחת במיוחד – כל מה שצריך הוא לחשוב צעד אחד יותר מהאחרים. תובנה מהסוג של "אל תהיה צודק, אלא תהיה חכם" רלוונטית גם כאן.

רבים משחקני הבורסה פועלים גם הם באופן דומה, כאשר הם מנסים לצפות מה הציבור יעשה ולמכור או לקנות רגע אחד קודם. מכיוון שיש רבים במשחק הזה, ומכיוון שמדובר בעצם בהימור על מה אחרים יחשבו, נוצרת תנודתיות התלויה במה אנשים חושבים שיקרה, ובעיקר במה הם חושבים שאחרים יחשבו. מכיוון שכך, אם מדברים על משבר, יוצרים ציפייה למשבר, ואז רבים ימהרו להיפטר מניירות הערך שלהם והמחירים ירדו – מה שיחזק את הדיבורים על משבר ואת הלחץ למכור עוד. דינאמיקה זו קיימת בכל שוק המבוסס על ציפיות, והיא חזקה במיוחד כאשר ההשקעות הן לטווח קצר.  כמובן, שחוץ ממנה יש גם עליות וירידות בייצור, תפוקה, ומדדים אובייקטיביים אחרים.

במשבר הנוכחי קרס שוק הנדל"ן האמריקני כאשר בבת-אחת איבדו רבים את האמון במכשירים פיננסיים, שאמורים היו לאפשר השקעה עקיפה במקרקעין, תוך סיכון נמוך לכאורה, ממה שהיה בהם בפועל.

בהקשר של מוצרים רגילים – מכנסיים, חולצות, אוכל, וכל השאר – לכאורה אין רלוונטיות לציפיות, אך אין זה כך.  אם אני חושש ממשבר ואיבוד חלק מחסכונותיי או הכנסתי, אצטמצם ואקנה קצת פחות. אם כמוני יעשו רבים, המכירות בחנויות יצטמצמו, מה שיוביל להקטנה בהכנסותיהן, צורך שלהן להצטמצם, ופיטורין או הקטנת תעסוקה. אלו שהכנסתם נפגעת, כמובן יצטמצמו עוד – וכמוהם אלו שחוששים שאולי הכנסתם תיפגע ורואים שיש בסיס לדאגה.  בקיצור – אותה דינאמיקה של ציפיות היוצרות מציאות.

העובדה שכולנו חיים בתוך מערכת שחלק ממה שמניע אותה הוא ציפיותיהם של החברים בה, וכולנו מושפעים זה מזה, אינה חדשה. גם משברים כלכליים אינם תופעה חדשה, וייתכן שגם לא בהכרח רק תופעה שלילית. אולי נכון הוא להצטמצם קצת, אולי נכון לשמור יותר ליום סגריר, ואולי עדיף לזכור שבהיותנו ערבים זה לזה גם נעזור זה לזה בשעות מצוקה, בשעות משבר.  המירוץ אחר הצמיחה, אחר הרווח, הוא חלק ממה שמניע את מעגל הייצור וגם את מעגל הספקולציות. כל מי מאיתנו ששמח על התחרות בשוק ההון וקיבל ריבית יותר גבוהה על השקעותיו, צריך לקבל כעת גם את צידה השני של המטבע. תזכורת טובה לכולנו שיש גם ימים יותר קשים, ויש את אלו שנפגעו יותר מאיתנו וזקוקים כעת לעזרה.  תזכורת טובה גם לכך שאם רצים מהר מדי אחרי הרווח קצר-הטווח, נתקלים באבן ונופלים. ואם כבר כולנו תלויים זה בזה, ומשפיעים על השווקים ביחד, אולי עדיף לצעוד במתינות בכיוון הרצוי ולזכור שיש דברים משמעותיים יותר מאשר אם כבר קנינו את המוצר האלקטרוני האחרון, או הרווחנו בבורסה את כל מה שאפשר.  ייתכן שכך הצמיחה הכלכלית תהייה מתונה יותר, אך כחברה וקהילה - הרווח גדול הרבה יותר.

הכותב הוא ד"ר למשפטים ולכלכלה, מומחה לכלכלה התנהגותית, אונ' בר אילן