בשבע 382: ריח גן עדן

עודד מזרחי , י"א באדר תש"ע

 

 כעבור רבע שעה שמע גבאי הצדקה דפיקה בדלת. על הפתח עמד יהודי והתייפח: "זה ממש פיקוח נפש! אם לא תעזור לי, זה הסוף שלי!"

השיב הגבאי: "היום ביקרתי פעמיים אצל תושבי העיירה. לא אוכל בשום אופן לבוא פעם נוספת"

 

פעם הגיע רבי חיים מצאנז לאחת העיירות והלך בה לדרכו. לפתע נעצר ליד אחד הבתים והכריז: "ריח גן עדן נודף מהבית הזה. אני חייב להיכנס אליו!"

היתה זו דירתו של ר' פסח, גבאי צדקה של העיירה. רבי חיים דפק בדלת והציג את עצמו, ור' פסח הזמינו בדחילו ורחימו להיכנס פנימה. רבי חיים החל להסתובב בדירה, נעצר ליד אחד הארונות וקרא: "מכאן בקע ריח גן העדן שהרחתי בחוץ!"

רבי חיים ביקש מהגבאי לפתוח את הארון. ר' פסח היסס, אבל מפני שאין מסרבים לגדול, החל להוציא מהארון בגדים ישנים ובלויים. לפתע נפלו ממנו בגדי כומר...

רבי חיים קרא: "ממלבוש זה עולה ריח גן עדן!"

ר' פסח נבהל מכך שבארונו התגלה בגד של כומר, והחל לספר את סיפורו:

אני גבאי הצדקה של העיירה, ויש לי מסע קבוע באיסוף כספי צדקה בין תושביה. פעם אחת יצאתי כהרגלי למען ענייני הצדקה. כאשר חזרתי מאיסוף הכספים הקבוע ונתתי לכל הנזקקים שהכרתי, מצאתי בביתי מישהו שהמתין לי בקוצר רוח וקרא:

"ר' פסח. אני נמצא בצרה צרורה. חובותיי מעיקים ואני מוכרח להשיג כעת סכום כסף מסוים, ואם לא, אני אבוד!"

"אבל מדוע באת עכשיו?!", אמרתי, "חילקתי כעת את כל כספי הצדקה. לא אוכל ללכת לאותם אנשים שוב!"

האיש המשיך להתייפח על מר גורלו. לא יכולתי לשאת את כאבו והחלטתי בכל זאת לערוך סיבוב נוסף, ולהסביר לתורמים כי הזדמן לי יהודי במצב נואש שזקוק לעזרה דחופה. התושבים נאנחו, אבל רובם תרמו בשנית וכך הצלחתי לאסוף את הסכום הנדרש לאותו אדם. חזרתי לביתי והבאתי לו את הכסף. הוא חיבק ונישק אותי והלך לפרוע את חובו אצל הנושים.

כעבור רבע שעה שמעתי דפיקה בדלת. על הפתח עמד יהודי נוסף שהחל לספר לי על מר גורלו. הוא התייפח: "זה ממש פיקוח נפש! אם לא תעזור לי, זה הסוף שלי!"

אמרתי לו: "היום ביקרתי פעמיים אצל תושבי העיירה. לא אוכל בשום אופן לבוא פעם נוספת. הרי יגרשו אותי מהבתים!"

האיש המשיך לבכות ולבי נקרע לגזרים, אבל ידעתי שאי אפשר לחזר על אותם הפתחים בפעם השלישית. ניסיתי לחשוב מה אוכל בכל זאת לעשות. לפתע עלה בדעתי רעיון מוזר. ליד ביתי היתה מסבאה שבה התלקטו מדי ערב בחורים ריקים ששתו לשוכרה ובילו את זמנם בהבלים. חשבתי שאנסה אצלם את מזלי. אולי אצליח להוציא מהם כסף לצדקה. ידעתי מה תהיה תגובתם, אבל החלטתי לנסות בכל זאת.

נכנסתי למסבאה ואת פני קדמו קריאות צוהלות ומחיאות כפיים של הפוחזים.

"גם אצלנו הוא מחפש צדקה?! כנראה שמצבו קשה ביותר..."

החוורתי וחולשה נפלה עלי. ניגש אלי הפרחח הראשי, בנו של גביר העיירה ואמר:

"אם הגעת אלינו, סימן שאתה זקוק נואשות לכסף. בוא נעשה עסק. פעם כומר אחד השאיר אצלנו את בגדי הכמורה שלו. אם תלבש את בגדיו ותצעד איתנו בכל רחובות העיירה, אתן לך את הסכום שאתה זקוק לו".

מלמלתי שאני זקוק לשלושה רובלים, בחושבי שזה רעיון מטורף לגמרי שגבאי העיירה יסתובב עם בגדי כומר ואחריו כל הריקים והפוחזים. הרי כולם יאמרו שיצאתי לגמרי מדעתי. ומאידך איך אוכל להשיב את פני הנזקק ריקם אם ביכולתי לעזור?! החלטתי לקבל את הצעת הפרחח.

הבחור הביא לי את בגדי הכומר ולבשתי אותם. כל הריקים התפקעו מצחוק ויצאו בעקבותיי עם  פחים ומקלות. אנשי העיירה צפו בי נדהמים: האם פורים היום?! מה העדלאידע המשונה הזאת?! בוודאי נטרפה דעתו של הגבאי. עברנו את כל העיירה, וברגע שסיימנו את התהלוכה הניח הפרחח את שלושת הרובלים באומרו: "הבטחתי ואני מקיים. תוכל גם לקבל את בגדי הכומר במתנה..."

פשטתי את הבגד וחשבתי שאשמור אותו למשמרת כי בזכותו זכיתי להחיות יהודי.

רבי חיים שמע את הסיפור ומעיניו זלגו דמעות. הוא אמר:

"עשית דבר נכון מאוד! קח את הבגד הזה וצווה לבניך שהוא ישמש כתכריכים לגופך אחרי מאה ועשרים שנה. שום מלאך חבלה לא יוכל לגשת אליך!"

ר' פסח הלך לעולמו ונקבר בבגדי הכומר כמצוות רבי חיים מצאנז.

שנים רבות לאחר מכן הממשלה הפולנית רצתה לסלול כביש במקום שבו עמד בית הקברות שבו נטמן. הם נאלצו לפנות את הקברים ולהעביר את הגופות למקום אחר. כאשר הגיעו לקברו של ר' פסח המנוח מצאו אותו שלם לחלוטין, פרט לרגל אחת שבגד הכומר לא כיסה.   

יצירת קשר לסיפור אמיתי בעל מסר יהודי  odedmiz@actcom.co.il