בשבע 382:מכת המן

שמואל אדלמן , י"א באדר תש"ע

 

מדי שנה המתח בחלל בית הכנסת הולך וגואה בעת קריאת המגילה. הנה מגיעה לה נקודת המפנה החשובה בה מחליט אחשוורוש לגדל את המן- בום בום טרח טררר לולולו.

לא, לא מדובר בשגיאת דפוס, אלא בניסיון לתאר את מגוון הקולות הפורץ לחלל האוויר בעת קריאת שמו של אותו רשע שיש למחות את שמו. בדרך כלל מתלווה לקולות הרמים גם בכיות של תינוקות שהובאו לבית הכנסת בידי אמהות בלתי מנוסות שקיוו לחסוך את הצורך להיגרר שוב לבית הכנסת לקריאה לנשים. בלא מעט בתי כנסת גם תנועותיו הנואשות של הגבאי המתחננות לעצור את הרעש נופלות על אוזניים ערלות, תרתי משמע. המן מופיע 54 פעמים במגילה כך שדי ב-20 שניות של רעש כדי להאריך את הקריאה ביותר מרבע שעה. בשנים בהם נקראת המגילה בצאת תענית אסתר מדובר גם בעוד רבע שעה של צום (ירושלמים, הרווחתם).

מה שהתחיל כמשחק ילדים בו כותבים את שם המן על עץ ומכים אותו כדי למחות את שמו, התגלגל במקומות רבים מעבר לכל פרופורציה.

אכן, הרמ"א בסימן תר"צ בשולחן ערוך כותב כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו", אבל לא בטוח שהוא התכוון להכליל בהכאת המן גם נפצים, חזיזים וקפצונים מסוכנים שהוברחו לארץ מסין.

שמואל גלברד, מחבר הספר 'אוצר המנהגים' וחבר קהילת 'מקור חיים' בפתח תקווה, מציין כי כבר הפרי מגדים כתב על המרעישים "יצא שכרם בהפסדם מפני שמבלבלים הרבה". בורמיזא למשל, נהגו להכות את המן רק בפסוק בו מתוארת תלייתו, וגם בארץ יש מקומות שצמצמו את הכאת המן למינימום, והטילו הגבלות חמורות על שימוש בנפצים. בבית הכנסת 'מקור חיים', אגב, יש שקט מוחלט בקריאת המגילה, וכמי שבילה שם את ימי ילדותו אני מוכן לגלות שנשארנו שמחים בפורים למרות החסך הזה. בין השקט המופתי בקהילה זו לבין מה שחווינו בימי הישיבה התיכונית, בהם סירי המטבח הענקיים גויסו גם הם למלחמה בשמו של המן ניתן למצוא פשרה הוגנת. מי שאוהב אוזני המן, יכול לגלות התחשבות גם באוזניים של השכנים.

סיפור קטן לסיום – במאמר בנושא הכאת המן של ד"ר אהרן ארנד מאונ' בר- אילן מסופר כי בבית כנסת מסוים בארץ נהוג היה לתרגם בסוף כל פרק את המגילה לאנגלית לטובת חברי הקהילה, המתרגם שלא אהב שמרעישים לו בכל 'המן'  גם בעת התרגום, מצא פיתרון: הוא החל לקרוא להמן בשם הקוד 'H'.