גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

פתאום מותר לסרב - דעות

התבטאותו של הרב שרלו בעד סירוב פקודה בגין הרשלנות בטיפול בעקורים, מוכיחה את גישתם הפופוליסטית של רבנים שהתנגדו עד כה לסירוב.
04/03/10, 12:14
ברוך מרזל

בכינוס שהתקיים לאחרונה באפרת, אמר הרב יובל שרלו: "אילו הייתי יודע ש-5 שנים אחרי הגירוש לא יפתרו את בעיית הדיור של המגורשים, הייתי בעד סירוב פקודה".

אז זהו, מסתבר שגם אצל הרב שרלו קיים המושג 'גבול הציות'. מאז הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, הרב שרלו הוביל קו עקרוני נגד הסרבנות. במאמרים ובאין סוף ראיונות, הוא הטיף נגד מה שהוא מכנה: "פירוק הצבא". הוא היה חביבם של מפקדי צה"ל, 'הקול השפוי' במנהיגות הרבנית. הוא לא היסס לצאת נגד פסיקתו של הרב שפירא זצ"ל, שפסק שיש לסרב לפקודת גירוש. העיקרון המקודש שאין לסרב פקודה הביא אותו לכתוב אפילו נגד הרב דרוקמן. הוא היה סמל של מי שמתווה דרך של 'מנהיגות אחראית', זו החוששת למרקם החברתי הישראלי. בשם הממלכתיות הוא עשה שימוש בכלל: 'מלך פורץ לו גדר', כדי להכשיר כל תועבה ובלבד שהיא 'ממלכתית', זו הנובעת כביכול מהחלטת הרוב. מתוך אותו שכנוע פנימי בצדקתם, הרב שרלו ואחרים הורו לתלמידיהם להיות שותפים בתועבת הגירוש, מי במעגל הראשון ומי בעשירי.

אך הנה, באופן מפתיע לחלוטין, מבלי צקצוקי לשון, התבטא הרב שרלו שלו היה יודע שהמגורשים היו נותרים ללא בית חמש שנים אחרי, הוא היה בעד 'סירוב פקודה'.

כל הסיסמאות, כל הכללים ההלכתיים, החשש לאחדותו של צה"ל, נמוגו כלא היו. מה קרה? מה היה? מה הביא את הרב שרלו להתבטא באופן זה ואחר כך לחזור ולהסביר את עצמו, ולטעון שדבריו הוצאו מהקשרם וכו'?

התשובה, לצערי, במילה אחת בלבד: פופוליזם.

הנימוק לסירוב פקודה ע"פ הרב שרלו, מראה את נקודת השוני והוויכוח בינינו לבין הרבנים מהאסכולה של הרב שרלו. בשביל חילול ה' של חורבן יישובים בגוש קטיף, חילול ה' של שריפת בתי כנסת, בשביל פגיעה בביטחון של תושבי הדרום ואפילו בשביל מסירת שטחים מארץ ישראל לאויב הערבי, הרב שרלו לא מצדיק ולא יצדיק סירוב פקודה. למרות שכל הדברים הנ"ל הם נגד ההלכה ונגד היהדות, ולמרות שרבים מפוסקי הדור שלנו קראו לסרב פקודה.

 

אבל לשיטת הרב שרלו, בגלל הצער שנגרם לחלק מתושבי גוש קטיף שלא הגיעו למנוחה ולנחלה כבר 5 שנים, הוא היה מוכן להיות בעד סירוב פקודה.

 

הבעייתיות עם התפישה הזאת של הרב שרלו היא שמדובר בתפישה מתחסדת. כפי שהזכרנו, טענתו של הרב שרלו באשר להתנגדות לסירוב פקודה היתה שסירוב פקודה עלול להרוס את הצבא. לכן לשיטתו, גם אם יש חילול השם לא מסרבים פקודה. גם אם מוסרים שטח מארץ ישראל לא מסרבים פקודה. גם אם מכניסים מאות אלפי יהודים לסכנה ממשית לא מסרבים פקודה. עכשיו, כאשר הטענה היא שלמפונים נגרם נזק – כן מסרבים פקודה?

 

ומן הראוי להבהיר: אני מסכים שצורת הטיפול במגורשים מהווה פשע, אך ככל שהפשע הזה גדול, הוא הרבה פחות חמור מחילול השם של עקירת מתיישבים, מחילול ה' של הריסת בתי כנסת, מפיקוח נפש של רבבות וממסירת שטחי א"י לאויב. אז איך הגיע הרב שרלו להודעה זו שהפתיעה רבים?

 

לצערי, יש היום רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה' – זו הלכה.

 

הרבנים הללו, כשהם נדרשים לפסוק הלכה, בודקים לפני כן מה דעת הקהל בנושא, מה דעת התקשורת בנושא ואיזו תגובה הם יקבלו. האם זה פוליטיקלי קורקט? כך הם פעלו בנושא מצעד הגאווה, כך הם פעלו בנוגע לשילוב עולי אתיופיה בחינוך, וכך הם פעלו במהלך פשע הגירוש מגוש קטיף.

 

בכל הסקרים רואים שרוב הציבור, כולל השמאל והתקשורת, תומכים בטענות לטיפול רשלני במתיישבים אחרי הגירוש, אז כאן הרב שרלו יכול לקרוא לסרבנות.

 

או כפי שהגדרנו: הכל פופוליזם!