גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

דור ששופט את דייניו - בגליון השבוע

זעזוע פקד את הציבור החרדי כאשר דייני בית דינו של הרב קרליץ נאלצו להתייצב בבית המשפט בתל-אביב, במהלך נדיר התאחדו גדולי הזרמים השונים בקריאה להגביל את הפנייה לערכאות.
04/03/10, 12:14
יאיר שפירא

"אשתי עליה השלום היתה אומרת שאם היתה עומדת מול הברירה לקפוץ לפה שלי או לסיר של צ'ולנט, היא היתה קופצת לתוך סיר של צ'ולנט", מעיד על עצמו צבי ביאליסטוצקי. האיש, חסיד גור בשנות השישים לחייו, הוא עסקן בכיר בחצרו של הרבי מגור הנוכחי, קבלן בניין בני ברקי אשר שמו הולך לפניו ולאו דווקא לטובה. האם האיש הורחק מהמעגל הפנימי של האדמו"ר, או שהוא עדיין ממקורביו? האם מדובר באיש חסד גדול שהמזל לא האיר לו פנים ואיבד את רוב נכסיו, או בנוכל הממשיך לגלגל מיליונים ולהסתתר מאחורי אנשי קש? התשובה החד-משמעית, כך נראה, תלויה בעונה. יש מי שיישבעו כי האיש לא עמד מעולם מנגד כשהתבקש לסייע. רבים אחרים מגיבים בחיוך מר למשמע שמו. אך על עיקר הדברים אין חולק: מדובר באדם מקורי ומבריק, שש אלי קרב, שהסתבך וסיבך את סביבתו הקרובה בשפע של פרשיות שונות ומשונות. ובעיקר מסכימים כולם שטוב היה להם, לאנשי בית דינו המפואר של הרב ניסים קרליץ, להפיל את עצמם לסיר של צ'ולנט ולא להיכנס לקרב הקשה שכפה עליהם ביאליסטוצקי בחמש השנים האחרונות.

אסור לתבוע בערכאות

בחודש מרחשוון השנה הופצו בריכוזי הציבור החרדי ברחבי הארץ כרוזים עליהם חתומים שלושה מגדולי הרבנים של הציבור החרדי. אל שני ראשי בתי הדין הגדולים בבני ברק - הרב שמואל הלוי וואזנר, העומד בראש בית הדין החסידי הגדול, והרב ניסים קרליץ, העומד בראש בית הדין הליטאי הגדול - הצטרף גם הפוסק הירושלמי הנודע הרב יוסף שלום אלישיב. "באנו לחזק בדק הבית, לחזור ולהזהיר ולהודיע דברים פשוטים וידועים, כי הפנייה לערכאות היא מהאיסורים החמורים בתורה" כתבו השלושה בכרוז, כאשר הם מדגישים כי "אסור לתבוע בערכאות, אלא אם כן ניתן היתר לכך בכתב מבית דין קבוע וחשוב". מתחת למילה "בכתב" ומתחת למילים "קבוע וחשוב" מתחו הרבנים קו להדגשה. הכרוז המשותף הוצא לאחר שביאליסטוצקי, בצעד חסר תקדים, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לצו מניעה נגד שבעה דיינים בני-ברקיים. אך שמו של ביאליסטוצקי לא מוזכר בהודעה, ולא בכדי. גם בבני ברק וגם בירושלים יודעים כי הוא איננו הבעיה - הוא העונש. הוא האיש שהעז לקחת את הדברים עד הקצה, שהציף על פני השטח בעיות עמוקות הרבה יותר שנוצרו בשנים האחרונות במערכת בתי הדין החרדית. בראש כולן, חוסר יכולתו של המגזר החרדי לנהל בעצמו את סכסוכיו הפנימיים בבתי הדין שלו.

הרעה נפתחה לפני למעלה מ-12 שנים. נשיא ישיבת פוניבז' דאז, הרב אברהם כהנמן, חלה ולא יכול היה עוד לבטא את רצונו. אל פני השטח פרצה מחלוקת בין השניים שטענו לזכותם לרשת את ניהול את הישיבה הליטאית החשובה. האחד, הרב אליעזר כהנמן, הוא בנו של הרב כהנמן וחביבם של גדולי התורה הליטאים של בני ברק. השני הוא חתנו של הרב כהנמן, הרב שמואל מרקוביץ', המקורב אל הירושלמים - אנשיו של הרב אלישיב, ובניו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. סביב כל אחד מהגיסים נקבצו אחדים מרבני הישיבה. התלמידים החלו להתפלג בין שני המחנות, והמתח בישיבה החמיר.

שני הגיסים הסכימו למסור את המחלוקת ביניהם לדין תורה. הרב כהנמן ברר לו דיין, הרב מרקוביץ ברר לו דיין, והרב אלישיב בחר את אב בית הדין. ההרכב המיוחד ישב על המדוכה, ולפני עשר שנים בדיוק הוציא פסק דין, ולפיו הרב מרקוביץ' ישתרר על הנושאים החינוכיים בישיבה, והרב כהנמן ינהל את העניינים הגשמיים. פסק הדין נראה לכאורה כמו פשרה, אך משמעותו האמיתית היתה ניצחון לרב מרקוביץ', שטען להסדר דומה מלכתחילה. פסק הדין, שניתן על ידי שני דיינים 'ירושלמים' ו'בני ברקי' אחד, לא נשא חן בעיני משפחת כהנמן, כמו גם בעיני גדולי הרבנים הליטאים בבני ברק. הם טענו כנגד התנהלות הבוררים, כמו גם כנגד פסק הדין עצמו. פסק הבוררים לא הצליח להביא את השלום לפוניבז', והישיבה התפצלה.

 

מערבים את בית המשפט

הרב כהנמן אומנם הפסיד בקרב, אך המערכה רק החלה. מצבו המשפטי במושגי המשפט הישראלי היה טוב בהרבה מזה של הרב מרקוביץ'. באין הרכב ליטאי שלא יהיה חשוד על השתייכות לאחד משני הצדדים, ובתמיכת גדולי בני-ברק, הוא החל לתקוף את גיסו בערכאות השונות. לפני כשנה הצליח הרב כהנמן לדחוק את ראשי ישיבת גרודנא, שלוחתה של ישיבת פוניבז' באשדוד, ממתחם הישיבה שבבעלותו. בית המשפט קבע כי ראשי הישיבה ותלמידיהם, הנמנים עם מחנהו של הרב מרקוביץ', יפנו את מבני הישיבה בתוך תשעים יום. ניסיון מוצלח הרבה פחות היה לרב כהנמן במאבקו להחזיר לשליטתו שישה וחצי מיליון שקלים שהפקיד אביו המנוח בנאמנות אצל הרב מרקוביץ'. השופטת דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה כי העניין כלול בשטר הבוררות שנחתם לפני למעלה מעשור, ולכן זכות ההכרעה בעניין זה מסורה לדייני ההרכב הראשון. גם בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הרב כהנמן, כאשר שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, מעיר כי טוב יעשו הצדדים אם יפתרו את כלל הסכסוכים ביניהם בדרכי שלום.

גם הרב מרקוביץ' מצדו החל לנהל את מאבקו דרך בתי המשפט. בראשית השנה, למשל, הגיש עתירה לצו המורה שלא לכנס את עמותת  הישיבה. הסיכוי לסיים את הסכסוך המר בדין תורה לא נראה באופק.

דין תורה לא עמד על הפרק גם כאשר חסידות גור יצאה לקרב על ההגמוניה בחינוך העצמאי. הגוף שמרכז את מערכת החינוך החרדית האשכנזית הוותיקה היה מאוגד כ'אגודה עותומאנית'. בתהליך הפיכת האגודה לעמותה חברו הפלגים הליטאיים למשפחת פורוש הירושלמית נציגת החסידויות הקטנות, וניסו לדחוק את רגליה של החסידות הגדולה והדומיננטית. אנשי גור מיהרו להוציא צו נגד המהלך בבית המשפט. לא עלה בדעתו של איש כי יש בית דין שיוכל להכריע במחלוקת בה עומדים הרב אלישיב והרב שטיינמן מחד, והאדמו"רים מגור ומויז'ניץ מאידך. "המצב הוא לא פשוט", מודה עורך-דין חרדי בולט, "אין לגיטימציה לתבוע רבנים גדולים או דיינים בבתי הדין. מסדר גודל מסוים ומעלה הדבר הופך ללא רלוונטי".

 

בית הדין נתבע למשפט

"ברוך שפטרני מעונשו של זה אמרתי על בני, חיים, בבר מצווה לפני שנים רבות" אומר ביאליסטוצקי על בנו שנמלט זה מכבר לקנדה בלחץ נושיו. חיים היה יד ימינו של אביו במשך שנים, ואף הסתבך איתו לא פעם בפלילים. לפני שנים נעצרו השניים בחשד שהיו מעורבים בגניבת מסמכים נדירים מגנזך המדינה כדי למוכרם לאספנים בחו"ל. פעם אחרת נקשר שמם לתרמית בה הוצאו במרמה 30 מיליון שקל מבנק ירושלים. חיים נחשב בעיני רבים גם לאחד מאנשי הקש שבאמצעותם פועל ביאליסטוצקי. אשר על כן נקרא האב בפני דייניו של הרב קרליץ כדי לנקות אחרי בנו.

היה זה לאחר שחברה בבעלותו של הבן חיים מכרה לאחד, יהושע ארבליך שמו, דירה בבני ברק. ארבליך טען כי הדירה שנמכרה לו נבנתה שלא כחוק והרשויות ממררות את חייו. הוא דרש את כספו בחזרה. ביאליסטוצקי הסכים, והפקיד את מחיר הדירה בבית הדין. ערבליך הפקיד הרשאה להעברת הזכויות בנכס, אך הוא התעקש לקבל גם פיצוי והעניין נתקע. נפשם של הדיינים נקעה מהתנהלותם של בעלי הדין, ובית הדין הודיע כי הוא מושך את ידיו מהבוררות. מה שהתרחש לאחר מכן נתון במחלוקת. ביאליסטוצקי טוען כי בית הדין העביר לערבליך את הכסף, וגם סייע בידו להבריח את הדירה. אנשי בית הדין טוענים שהכשילו ניסיון של ביאליסטוצקי להעביר את הדירה על שמו וגם להשתלט על הכסף שהפקיד.

מקורביו של ביאליסטוצקי החלו בשרשרת תביעות משפטיות נגד אנשי הרב קרליץ בבית המשפט בתל אביב, ואילו הוא עצמו מיהר לבד"ץ 'חניכי הישיבות' בראשותו של הרב מרדכי גרוס וביקש לתבוע את הרב סילמן, הדיין שישב בראש ההרכב בבית דינו של הרב קרליץ. הרב גרוס, תלמידו של הרב אוירבך ומקורב לליטאים הירושלמים, שלח את אחד מדייניו לשוחח עם הרב סילמן. הדיין של הרב גרוס הציע  לרב סילמן כי הוא ידון בינו ובין ביאליסטוצקי. הרב סילמן נטה להסכים לעניין, אלא שפרנסי בית הדין של הרב קרליץ הבהירו לו כי גם אם הוא מוחל על כבודו, הרי שכבודם אינו מחול. לרב גרוס הבהירו מבית הדין כי אל לו להתעבר על ריב לא לו. הרב גרוס נאלץ לסגת. ביאליסטוצקי טוען כי הרב גרוס התיר לו ללכת לדון בערכאות עם דייני בית הדין של הרב קרליץ, לאחר שנוכח כי הללו לא יסכימו להידון עם ביאליסטוצקי בדין תורה. הרב גרוס הכחיש מאוחר יותר כי נתן לביאליסטוצקי הסכמה שכזו.

בין אם קיבל את הסכמתו של הרב גרוס ובין אם לאו, ביאליסטוצקי ואנשיו המשיכו במתקפה על אנשיו של הרב קרליץ בבית המשפט בתל אביב, בשרשרת ארוכה של תביעות ממינים שונים. הוא פתח בדיינים הבכירים פחות, והמשיך אל הבכירים יותר. לבסוף, כשתביעותיו הגיעו עד מזכיר בית הדין ושליח בית הדין, קצה נפשם של ראשי בית הדין. כרוז חמור במיוחד הוצא נגד ביאליסטוצקי, עליו חתומים דיינים מבני ברק ובראשם הרב ניסים קרליץ. הקרב עם ביאליסטוצקי עבר לרחוב ולאינטרנט. אז מיהר ביאליסטוצקי לבית המשפט, ובמעמד צד אחד הוציא נגד כמעט כל רשימת הרבנים החשובה צו למניעת הטרדה מאיימת. את הרב ניסים קרליץ עצמו לא העז ביאליסטוצקי לתבוע.

 

הפגנות מול הבית

הציבור החרדי בארץ געש. שתי הפגנות גדולות אורגנו מול ביתו של ביאליסטוצקי בבני ברק. אך שני היומונים החרדיים הוותיקים שמרו על פרופיל נמוך. המודיע, הנשלט בידי אנשי חסידות גור, לא שש לפרסם את קלונו של מי שנחשב לאחד ממקורביו של האדמו"ר. גם אנשי יתד נאמן, הנשלט בידי חצרו של הרב אלישיב, לא מיהרו להתייצב לימין יריביהם מבני ברק. וכשהיומון הליטאי הטריח את עצמו לפרסם את מעלליו של ביאליסטוצקי, הוא עשה זאת כמעט תמיד תוך שהוא כורך בעניין אישיות חרדית אחרת שפנתה לערכאות, קותי דרשוביץ.

לפני 22 שנה הקים הרב אליעזר שך זצ"ל את בד"ץ 'שארית ישראל'. ניהול מערכת הכשרות הליטאית הראשונה הופקד בידיו של קותי דרשוביץ, המקורב אל הרב קרליץ והרב חיים קנייבסקי. אלא שהארגון לא עשה חיל, וגירעונות כבדים הלכו והכריעו אותו עם השנים. דרשוביץ פוטר ותחתיו מונו מנכ"לים אחרים, שהצלחתם לא עלתה על הצלחתו. שיוכם הפוליטי של מנהלי הכשרות הלך והתקרב אל הפלג הליטאי הירושלמי. דרשוביץ דרש פיצויי פיטורין ונענה בשלילה. הוא ביקש דין תורה ונענה, אך דין התורה התנהל אל מול רבני בד"ץ 'שארית ישראל' המזוהים עם הפלג הירושלמי, ובראשם הרב גרוס. הפסק שנתנו קבע כי לא זו בלבד שדרשוביץ אינו זכאי לפיצויים, אלא עליו לשאת בחובות הארגון שנצברו בתקופת כהונתו. בעידודו של פטרונו, הרב קנייבסקי, ערער דרשוביץ על פסק הבוררות בבית המשפט בתל אביב. הוא טען כי נכפה עליו הרכב לא הוגן, וכי הבוררים לא הוסמכו בכתב הבוררות לדון בדבר למעט עניין פיצויי הפיטורין. אנשי יתד נאמן דאגו לשוב ולהשוות בין דרשוביץ ובין ביאליסטוצקי, ולא התרשמו מטענותיו כי ערעור על פסק בוררות אינו דומה לתביעת דיינים בערכאות, וכי קיבל רשות מגדולי בני ברק לפנות לבית המשפט.

 

מי הפיץ את הכרוז?

לפני חודש באו אל שערי בית המשפט בתל אביב חשובי הדיינים בבני ברק, כשהם מלווים בעורכי הדין דוד שוב וישי שריד. מולם הופיע צבי ביאליסטוצקי ובאי כוחו עו"ד חיים משגב ועו"ד אורי שטנדל. שריד ושוב הציגו את ביאלסטוצקי בפני בית המשפט כמי שנוהג דרך קבע לנצל לרעה הליכי משפט. לא רק את שרשרת התביעות נגד דייני הרב קרליץ הציגו עורכי הדין, אלא גם תביעות ותלונות אותן הגיש ביאליסטוצקי במשך השנים נגד עורכי דין ושופטים שפעלו מולו. אך לא רק דרך התנהלותו של ביאליסטוצקי נחשפה בבית המשפט. בהתכתשויות המשפטיות בין ביאלסטוצקי ובין הדיינים דלפו גם לא מעט רעות חולות שהשתרשו זה מכבר בבתי הדין עצמם.

בתשובת הדיינים לבית המשפט נטען, למשל, כי לא הם שהוציאו את הכרוז נגד ביאליסטוצקי. על פי התשובה, הכרוז אומנם נכתב בידי אנשי בית הדין ונחתם בידי שבעת הדיינים, אך הוא נטמן בתיק הבוררות ולא הוחלט האם לעשות בו שימוש. מישהו, כך טוענים בבית הדין, גנב את הכרוז ודאג לפרסמו. ביאליסטוצקי לא יכול שלא לצחוק כשהוא נזכר בטענה. אפילו אנשי בית הדין לא יכולים שלא לחייך במבוכה. "היתה התלבטות האם בכלל לטעון את הטענה הזאת", מודה אדם מקורב להליך "היא לא נשמעת טוב, והיא בוודאי לא לכבודו של בית הדין. אבל למרבה המבוכה זאת האמת, והוחלט להביא בפני בית המשפט דברים כהווייתם".

אנשים בבית הדין חושדים כי התובע ערבליך הוא זה שמצא את הכרוז בתיק הבוררות ודאג לפרסומו בטרם עת. יש אפילו כאלה המרחיקים עד ביאליסטוצקי עצמו, ומתפלפלים היאך פרסום הפשקוויל נגדו שירת בסופו של דבר את האינטרסים של אותו יריב ממולח.

את הרב ישראל מרמרוש, דיין מבית הדין של הרב קרליץ שלא היה מעורב כלל בעניין הבוררות, תבע איש של ביאליסטוצקי בבית משפט השלום בתל אביב על סך של שני מיליון שקלים, פיצוי על הוצאת דיבה. התביעה, בסכום שיכול ללמד שמטרתה בעיקר לצורך הרתעה, הוגשה בשל הערת מסדרון של הרב מרמורש, שחיווה את דעתו ואמר למאן דהו כי ביאליסטוצקי מסרב להפקיד כסף בידי בית הדין. גם מבלי לקבוע האם הוציא הרב מרמורש את דיבתו של האיש רעה, ראתה השופטת לתמוה על התנהלותו של הדיין. השופטת העירה כי לו היא היתה מעזה להביע את דעתה בתיק המתנהל בהרכב אחר בבית המשפט, הרי שהיתה יצאת מהעניין בשן ועין.

דוגמה  אחרת היא התנהלותו של הדיין הצעיר הרב יעקב פרבשטיין. המקורבים לבית הדין טענו כי את עיקר האש ספג הרב פרבשטיין מכיוון שביאליסטוצקי זיהה כי הוא החוליה החלשה בסוללת הדיינים שהעלו את חמתו. הרב פרבשטיין, בנו של ראש ישיבת חברון המפוארת, הוא ירושלמי מכובד אך בבני ברק הוא נטע זר. הוא אומנם מהדיינים הנמרצים בבית הדין, ונחשב לכזה המקדם הטמעת סטנדרטים ומערכות מודרניות בבית הדין הוותיק, אך הוא אינו בשר מבשרה של האצולה הבני ברקית. משפחתו מבוססת בירושלים, ובבני ברק הוא מתקשה לגייס תמיכה. את תיאוריית החוליה החלשה ניסה הדיין להעלות גם בבית המשפט, אך הושתק בידי השופטת. אחרי הכול, הפוליטיקה הפנים-מגזרית לא היתה נושא הדיון בבית המשפט.

אך גם כאן התקפותיו של ביאליסטוצקי אינן מעשה יש מאין. במכתב לרב קרליץ דרש ביאליסטוצקי כבר לפני למעלה משלוש שנים לפטר את הדיין, לאחר שהציג ראיות וטען כי הרב פרבשטיין ניהל שיחות פרטיות עם משפחת ערבליך ועם עורך דינם. אמנם נראה כי כוונותיו הטובות של הדיין היו לנסות ולשכנע את בני המשפחה להתפשר ולסיים את הסכסוך הארוך, אך שיחה של איש בית הדין עם צד אחד שלא בידיעת הצד שכנגד בהחלט יכולה להיחשב כהתנהלות בעייתית.

 

בית דין במגרה

באותם ימים הוציא בית דין צדק של 'אגודת הרבנים בארץ הקודש' כתב סירוב לרב פרבשטיין ולמשפחת ערבליך, בו נקרא הציבור למחות על אי התייצבותם בבית הדין הנ"ל. אם לא שמעתם מעודכם על 'אגודת הרבנים בארץ הקודש', אין זאת אלא משום שהאגודה, שקמה לפני כארבעים שנה, הספיקה לקיים מספר אספות מצומצם, להוציא מספר הודעות לציבור, ולגווע כבר לפני שנים רבות. אך רשמית היא עדיין קיימת. רב חסידי צעיר שנבחר אי אז בימים להנהלת האגודה, שמר תחת ידיו את הארגון שחדל מלפעול לפני שנות דור.

בבית המשפט הודה ביאליסטוצקי כי מספר הטלפון המופיע על הדף הרשמי של בית הדין של האגודה אינו אלא מספר הטלפון בביתו. גם אם שוב הצליח ביאליסטוצקי להביא את המציאות עד אבסורד, הרי שבית הדין של 'אגודת הרבנים בארץ הקודש' אינו בית הדין היחיד שאפילו קוראי הפשקווילים בבני ברק לא שמעו עליו מימיהם. קיימים לא מעט בתי דינים אזוטריים שכאלה, היכולים להוציא כתבי סירוב למי שלא התייצב בפניהם או לשמש מפלט לאדם שנתבע בבית דין רבני חשוב.

"ביאליסטוצקי עשה מעשה נבלה, אך כולנו עוד נודה על כך" אומר איש ציבור חרדי. "הוא הביא דברים עד לקצה והעלה הרבה מחשבות לגבי הבעיות הקיימות בבתי הדין. אי אפשר להתעלם מהבעיות הרבות העולות מהפרשה. אבל גם אי אפשר לשתוק לו על חילול השם".

תמונות הדיינים הקשישים מבני ברק היושבים על ספסלי בית המשפט בתל-אביב זעזעו את הציבור החרדי, והפעם יצא נגד ביאליסטוצקי כרוז עליו חתומים יחדיו גדולי הרבנים הבני-ברקים, הרב אלישיב, ורבני העדה החרדית. פשרה מהירה שהושגה בימים שלאחר מכן הביאה את הצדדים לחתום על שטר בוררות. ביאליסטוצקי ודייניו של הרב קרליץ יידונו בבית דינו של הרב בלוי, מראשי העדה החרדית. ביאליסטוצקי משך את כל תביעותיו מבית המשפט, והדיינים שסירבו להתדיין מולו אצל הרב מרדכי גרוס בבני ברק ייאלצו לעלות לירושלים.

איתרע מזלו של קותי דרשוביץ, והדיון בערעורו על פסק הבוררות של הרב גרוס נפל יום לאחר העימות בין ביאליסטוצקי והדיינים בבית המשפט. אל הדיון הגיע הרב גרוס כשהוא עטוף בטלית, עטור תפילין, ומלווה בצלמים. דרשוביץ אינו עשוי מהחומרים מהם קורץ ביאליסטוצקי. הוא לא העז להסתכן ומשך את ערעורו מבית המשפט.