גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עושים שוק - סיפור לילדים

04/03/10, 12:14
חגית רוטנברג

אתם בטח תצחקו עליי כשתדעו מה אחד הדברים שאני אוהב לעשות. כמובן, חוץ מכדורסל, משחקי מחשב ואופניים. בסוד אגלה לכם שכשמגיע יום חמישי, אני מחכה כבר לרגע שאמא תקרא לי מהחדר ותגיד: "רוני, קדימה. הולכים לקניות בשוק". מוזר, נכון? מי אוהב ללכת לקניות של שבת, עם התורים העמוסים והצפיפות? ובכלל, מה כיף בלקנות המון שקיות כבדות של פירות וירקות? גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל אחרי שהלכתי פעם ועוד פעם גיליתי שהביקור השבועי בשוק שלנו יכול להיות ממש מעניין, ולא דווקא בגלל העגבניות והגזר.

זה התחיל במפגש הראשון שלי עם אלי. עמדנו בדוכן עמוס בקונים שמילאו שקיות בתפוחי אדמה אדומים וגדולים ובבצל טרי שיש רק בדוכן של אלי. עמדתי ליד אמא בשקט, מנסה לעזור לה לבחור את הבצלים, כשמשני הצדדים וגם מאחורה דוחפים אותי קונים וקונות ממהרים, שרוצים כבר לשקול את השקיות שלהם, לשלם ולהמשיך הלאה. אלי, בעל הדוכן, עומד לו קצת גבוה מאחורי ערימות תפוחי האדמה, ושוקל לכולם את השקיות בזריזות ובסבלנות. "אה, זה אתה, בוריס?" הוא פונה לקונה הוותיק שמגיע אליו מדי שבוע. בוריס, נשען על מקל ובגדים מרופטים לגופו, לא נראה כל כך שמח. "נו, בוריס, איך אתה מרגיש היום? ראית איך התפוחי אדמה שלי מחייכים אליך?" מתבדח אלי עם בוריס העצוב, "תאמין לי, אתה יכול להכין מהם צ'יפס מעולה, הנכדים שלך ינשקו אותך, מבטיח!" סוף סוף מסתמן חיוך קטן בזוויות פיו של בוריס. "נכדים שלי חמודים מאוד", הוא אומר במבטא רוסי כבד. לפתע אלי מבחין בי, וצחוקו המתגלגל רועם: "הי, אנשים, תיזהרו פה על הילד הקטן והחמוד, שלא תמעכו אותו בטעות. הוא לא עגבנייה!" הוא מבקש וצוחק, ואני מצליח לשאוף קצת אוויר כשהאחרים לידי זזים קצת.

אחרי המפגש עם אלי העליז והמתבדח, אנחנו עוברים לדוכן של ששון. אצלו אנחנו קונים פיצוחים, פירות יבשים וביצים. ששון הוא אדם מבוגר ששערו לבן, ופיו מלא בסיפורים, במיוחד כשהוא רואה אותי. "אהלן, מותק", הוא מברך אותי כשאני ואמא נעמדים ליד הדוכן שלו. תוך כדי שהוא שוקל לנו גרעינים ופיסטוקים, פיו מתחיל לספר: "אתה ילד צדיק", הוא אומר לי, "עוזר לאמא שלך. אתה יודע שגם אני הייתי ילד קטן במרוקו, והייתי הולך עם סבתא שלי עליה השלום כל ערב שבת לשוק הדגים על שפת הנהר. איזה דגים היו לנו שם..." וששון מתאר במשפטים צבעוניים את השוק במרוקו, עד שהלקוחות האחרים מסמנים לו שהגיע הזמן לעבור הלאה. "שבת שלום, מותק", הוא צובט לי בלחי, "ותמשיך תמיד לעזור לאמא". כך אנחנו עוברים מדוכן לדוכן, וכל מוכר מעלה לי חיוך על השפתיים.

שבוע אחד שכבה אמא במיטה עם חום גבוה, וכשהגיע יום חמישי, אמרה לי: "רוני, אני לא יכולה לזוז מהמיטה. מה יהיה עם הקניות לשבת?". "אל תדאגי, אמא", הזדרזתי להשיב, "אני אלך בעצמי, אני כבר יודע איפה קונים כל דבר". אמא נענעה בראשה לשלילה: "אתה לא תוכל לסחוב הכול לבד". אבל אני התעקשתי, לקחתי את הסל הגדול ויצאתי לשוק. כשאלי העליז ראה שאני לבד, שאל בדאגה מה קרה לאמא. כך גם ששון בעל הסיפורים, וגם שמעון מדוכן הפירות ביקש לשמוע בדיוק איך אמא מרגישה. כשראו שאני קונה הכול לבד, שרק אלי לששון מהדוכן ממול, ששרק לשמעון מקצה השורה. הם התאספו לשוחח כמה דקות, ופתאום, בלי ששמתי לב, הם מילאו ארגז גדול בכל השקיות עם הדברים שקניתי. "קדימה, חמוד", זירז אותי אלי, "אנחנו הולכים אליך הביתה להביא לאמא את הדברים". הוא לא נתן לי אפילו להתווכח איתו: העמיס על כתפיו הרחבות את הארגז, ושרק לעצמו שיר עליז כשאני מוביל אותו אלינו הביתה. עכשיו אתם מבינים איזה חברים טובים יש לי שם?