גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

רשות בלי שידור - בגליון השבוע

04/03/10, 12:14
שלמה פיוטרקובסקי

כל מי שהאזין במהלך השבועיים האחרונים לרשת ב' שם בוודאי לב לכמה תופעות מוזרות, ביניהן היעדר מבזקי החצי והעובדה שכל הראיונות והדיווחים מתבצעים מהאולפן בלבד. מדובר רק בחוליה נוספת בשרשרת הטלטלות שעוברות על רשות השידור, ואשר מאיימות בעצם הימים האלו על עצם קיומו של שידור ציבורי בישראל. פרופ' אלי פולק, יו"ר 'האגודה לזכות הציבור לדעת' ובעבר חבר מליאת רשות השידור, סבור כי קיומו של שידור ציבורי חזק הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה, "ישנם דברים רבים שרק שידור ציבורי יכול לבצע: שידורים בערבית, שידורים לאיראן, שידורים לעולים, תחנות כמו קול המוסיקה ורשת ג'. גם כשמדובר על יצירה מקומית ועל דוקומנטציה, ישנו תפקיד מהותי לשידור הציבורי, כפי שאכן נעשה במקומות אחרים בעולם, כמו ב-BBC".

את תחלואיה של הרשות תולה פרופ' פולק בשני תחומים עיקריים: הניהול הכלכלי והאוריינטציה, תוך שהוא מדגיש כי זה זמן איננו מעורב בניהול הרשות ועל כן איננו בטוח כי המידע הנמסר בתקשורת אודות מצב העניינים ברשות אכן אמין. "רשות השידור מתנהלת עד היום כמו חנות מכולת, ללא תמחור נכון של שעות השידור, ללא ניהול נכון של משאבים וללא מנהיגות כלכלית אחראית. גם בתחום האוריינטציה סובלת הרשות מבעיה מהותית, "האנשים המנהלים את הרשות לא הפנימו את חובתה להיות משרתת הציבור, האתוס של שירות הציבור לא קיים ברשות". פולק מציין כי הוא מאוכזב מהחלטת השר יולי אדלשטיין להחזיר לראש הממשלה את האחריות על רשות השידור, אולם הוא אינו מאשים אותו בכך, "לא ברור לי מי הכשיל את מינוי היו"ר בו חפץ אדלשטיין (אמנון דיק, ש"פ), מינוי ראוי לכל הדעות, אולם ברור שהשר לא היה מסוגל לפעול ללא יו"ר מטעמו".

 

מנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר, אומר גם הוא בשיחה עם 'בשבע', כי היעדרם של המוסדות המנהלים את הרשות אכן פוגע בתפקודה, אולם הוא מבקש להזכיר כי לרשות עדיין ישנו ועד מנהל המבצע את תפקידי הפיקוח ומאפשר את פעילותה. שקלאר מציין כי אם עד לחג הפסח לא יחתם ההסכם על ביצוע הרפורמה עם העובדים והאוצר יזרים לרשות כספים, תיאלץ הרשות ככל הנראה לעבור לעבודה תחת פירוק, דבר אשר יפגע בכל הגורמים ובראש ובראשונה בעובדים. על כן הוא מקווה כי ברגע האחרון יתעשתו כל הגורמים והרפורמה המיוחלת תוכל לצאת לדרך. בתשובה לשאלה מהן המחלוקות אשר עדיין מעכבות את חתימת ההסכמים, מסביר שקלאר כי עד כה הוסכם על פרישתם של 700 מתוך 1,900 עובדי הרשות ועל ביטול הסכמי העבודה הישנים ומעבר להסכמי עבודה חדשים, בהם ישנה התאמה בין השכר לבין התפוקות. נקודת המחלוקת שנותרה היא בתחום הגמישות הניהולית, כלומר זכותו של המנהל לקבוע אילו צוותים יבצעו עבודות שונות, מה יכללו אותם צוותים ומי יאייש אותם. "מבחינתי המצב הנוכחי בו ניידת שידור יוצאת לשטח עם 12 איש, לא פחות, לא יכול להימשך. השאלה כמה אנשים יוצאים לשטח או האם יש צורך בטכנאי באולפן, חייבת להיות החלטה ניהולית. ללא השינוי הזה וללא הכנסת טכנולוגיות חדשות לא תוכל להיות רפורמה". בסיום דבריו הביע שקלאר את תקוותו, כי עם ההגעה לרגע האמת יתעשתו כל הגורמים והרפורמה המיוחלת אכן תצא לדרך.

 

בכוח הגרעין

 

השבוע נחתם ההסכם בין חברת החשמל והקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה, לבין אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אשר יאפשר את פתיחת התכנית להכשרת מדעני גרעין באוניברסיטה, במימון ובחסות חברת החשמל וקמ"ג. חתימת ההסכם מהווה שלב נוסף בהחייאת התוכנית הישנה להקים כור גרעיני לייצור חשמל באזור שבטה בנגב. ד"ר עמית מור, מנכ"ל אקו אנרג'י ומומחה למשק האנרגיה, מסביר כי עלות יצור חשמל בתחנת כוח גרעינית דומה לעלות הייצור בתחנה המופעלת בפחם או בגז טבעי. ההבדל בין תחנה גרעינית לתחנה המופעלת בגז או בפחם הוא בחלוקת העלויות. עלות הקמתה של תחנה גרעינית גבוהה הרבה יותר מעלות ההקמה של תחנה רגילה, אולם מנגד עלויות הדלקים השוטפות נמוכות בהרבה, באופן המאזן את ההשקעות הגבוהות בתשתית.

היתרון העיקרי של תחנה גרעינית על פני תחנות המופעלות בפחם ובגז הוא לדברי ד"ר מור בתחום פליטת המזהמים. בעוד תחנות הכוח המוכרות לנו פולטות לאטמוספרה כמויות גדולות של דו תחמוצת הפחמן (CO2), שהוא גז החממה העיקרי האחראי על מרבית ההתחממות של כדור הארץ, הרי שתחנת כוח גרעינית כלל אינה פולטת גזי חממה, ובהיבט הזה תחנה גרעינית מהווה פתרון סביבתי טוב. הבעייתיות הסביבתית של תחנה גרעינית נובעת מהפסולת המיוצרת בתהליך הפקת החשמל, אותה יש לטמון בהליך יקר ובעייתי. אולם ד"ר מור מציין כי בעתיד הלא רחוק יהיו טכנולוגיות אשר באמצעותן ניתן יהיה לטהר פסולת גרעינית בעלויות לא גבוהות באופן יחסי.

בתשובה לשאלה מדוע עד היום לא קמה בישראל תחנת כוח גרעינית מסביר ד"ר מור, כי על אף שכבר בשנות ה-70 החליטה ממשלת ישראל לפעול להקמתה של תחנה כזו, הרי ששורת קשיים, הן במישור הלאומי והן במישור היחסים הגיאופוליטיים של ישראל, מנעו את ההתקדמות בנושא זה. לדבריו, "המכשול העיקרי שעמד עד היום בפני ישראל היה העובדה שהיא אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), ומכיוון שכך לא היה מי שימכור לה את הטכנולוגיות הדרושות להקמתה של תחנת כוח גרעינית. שינוי בנושא זה חל לאחרונה, כאשר ארה"ב חתמה על הסכם עם הודו למכירתן של טכנולוגיות כאלו בתנאים מסוימים, זאת למרות שהודו אינה חתומה על האמנה. חתימת ההסכם עם ההודים, בנוסף להתעוררות מחודשת בעולם בכל הנוגע להפקת חשמל מאנרגיה גרעינית גרמו להחייאת היוזמה להקמת תחנת כוח שכזו גם בישראל".

 

להערכתו של ד"ר מור, הקמתה של תחנת כוח כזו בישראל תוך התגברות על כל המכשולים והעיכובים תארך לפחות 20 שנה. מכיוון שכך, אם הממשלה באמת רוצה לראות תחנה כזו שמספקת חשמל סביב שנת 2030 יש לשנס מותניים כבר כעת ולהתחיל בצעדים מעשיים לביצועה של התכנית, אשר אם תיושם תוכל לספק סביב שנת 2030 כ-10% מצריכת החשמל הצפויה בישראל באתה העת.