בשבע 384: דו-קיום סלקטיבי

חגית רוטנברג , כ"ה באדר תש"ע

לכאורה, סיפור אנושי מרגש ונוגע ללב, שארגוני זכויות אדם ושוחרי דו-קיום היו אמורים להעלות אותו על ראש שמחתם. ילדה ערבייה כבת 6 תועה בדרכה הביתה (הנחה שטרם הוכחה ע"י כוחות הביטחון), ומגיעה ליישוב יהודי. היא צועדת בנעלי בית, רגליה מלוכלכות בבוץ, והנה ילד יהודי קטן, בערך בן גילה, רואה אותה משוטטת חסרת אונים. הוא ממהר להזעיק את אחיו ואימו, והללו מנסים לדובב את הילדה האובדת. משזו לא משיבה, הם מכניסים אותה לביתם בדאגה, מכבדים אותה בשתייה וממתקים, ומנסים לחלץ מפיה פרטים מזהים על מנת לסייע לה לשוב לכפרה. לאחר ששכנים נוספים מתגייסים לעזרה, ומתגלה להם כי הילדה היא ערבייה בשם מאנארה. הם מזעיקים את קצין הביטחון, שמעביר לידי צה"ל את הילדה הקטנה שבעה ובטוחה מכל פגע.

אבל משהו כנראה מנע מהסיפור ההומניסטי הזה לככב בכותרות. אולי זו העובדה שהמקום בו זכתה הילדה למחסה היה דווקא גבעת שלהבת ביישוב יצהר. אולי כיוון שהמשפחה שקלטה אליה את הילדה הערבייה היתה דווקא משפחת אופן, מה שעלול להביך מעט את קובעי האג'נדה. כזכור, אבי המשפחה – נריה אופן, נתון בפעם השישית בצו גירוש מינהלי מביתו למשך שלושה חודשים, ענישה דרקונית שמלמדת כי בשב"כ כנראה סבורים שאופן מסכן את הציבור וחותר תחת אושיות הדמוקרטיה. בעוד הוריה של הילדה האובדת בכפר הערבי הסמוך נהנו מטיפולה של משפחת אופן בביתם, הרי ששלטון החוק בישראל לא ממש התעניין בגורלה של משפחת אופן, ולרגל לידת ביתם השביעית של בני הזוג לפני כשבוע וחצי, הוקצבו לאופן 48 שעות בלבד כדי לפגוש את רעייתו היולדת ובתו התינוקת. "עכשיו זו היתה ילדה בת 6, אבל אם אחיה הגדול היה עולה לכאן עם נשק, אני לא יודעת באחריות מי זה היה שנריה לא נמצא פה ואנחנו בלי נשק להגן על עצמנו", אומרת נעמי אופן בתגובה לאירוע, "כדאי שהשב"כ והמשטרה במקום לרדוף אחרי יהודים יחזרו לטפל במחבלים שרוצים להרוג אותנו".

אגב, השכנים הערבים לא ממש התמלאו ברגשי הכרת תודה: ביום ראשון השבוע חדרו ערבים מהכפר עוריף לגבעת שלהבת, גנבו מערבל בטון וחיבלו בציוד בנייה תוך גרימת נזק של אלפי שקלים. מישהו אמר דו-קיום?