בשבע 384: מגירות הלב

אסתי רמתי , כ"ה באדר תש"ע

הדר טרקה את דלת החדר שלה, וזרקה את עצמה על המיטה. דמעות עלו בעיניה. איזה אח מגעיל! איך הוא מעז להעליב אותה לפני כולם?! אז בסדר, היא קצת שמנה בזמן האחרון – הוא לא מבין כמה זה מפריע לה? מה היא בסך הכל עשתה לו, לקחה את ספר הספרייה שהוא השאיר על הספה. זאת סיבה לפגוע ככה? הלוואי והוא לא היה קיים בכלל! מי צריך אותו?!

דפיקה קלה  נשמעה בדלת, ואמא נכנסה לחדר. היא ניגשה למיטה של הדר, והתיישבה על ידה. "תשמעי, הדרי, אני יודעת שיובל פגע בך, וזה מאוד לא בסדר מצידו. אבל תנסי להבין... עוברת עליו תקופה קשה בבית הספר. אני לא יכולה לספר לך למה בדיוק, אבל יש לזה סיבות. הוא עצבני, ומוציא את העצבים שלו על מי שנמצא באזור. חמודה, תנסי לא להתייחס כל-כך לשטויות שהוא אומר, ולסלוח לו. טוב? אני מקווה שהתקופה הקשה הזאת תעבור מהר, והוא יחזור להיות חבר שלך. ואז גם הוא יתבייש באיך שהוא התנהג..." הדר לא אמרה מילה, ואמא לטפה את ראשה ויצאה מהחדר.

לא אכפת לי, היא כעסה. אני לא אשמה שהוא עצבני. מה אני, שק אגרוף? למה שאני אסלח לו? לא רוצה לראות אותו יותר. לא יוצאת יותר מהחדר.

מבטה של הדר נח על שולחן הכתיבה שלה. עכשיו כשהיא תקועה כאן, זאת הזדמנות מצויינת לעשות פסח במגירות. כשהיא מסדרת את השולחן קרוב לחג, אמא תמיד לוחצת עליה שתסיים מהר. אבל עכשיו יש לה זמן, והיא תוכל לעיין בכל המזכרות והתמונות שהיא אוהבת. היא הוציאה את המגירה הראשונה ממקומה, ושפכה את הבלגן על המיטה.

קודם היא עברה על קופסת הצ'ופרים מהסניף. הנה מדריך החרקים המצחיק מהמחנה, עם הג'וק השחור מפלסטיק. הדר חייכה כשנזכרה איך נבהלה ברגע הראשון מהיצור המגעיל שישב לה על שק השינה. והעיתון הכמעט אמיתי שהמדריכות נתנו להן לפעולת העזיבה – מלא בתמונות וכתבות מגניבות על השבט.

ולא יאומן! הנה חבילת הטושים שהיא חיפשה בנרות לפני פורים. וגם נייר דבק, ומספריים – אוצר של ממש! עכשיו היא תסדר את הכל, ואולי גם תזכור שזה שם כשתצטרך.

הערימה הלכה והצטמצמה, ונשארה רק המעטפה הלבנה הגדולה, עם המזכרות הביתיות. כבר לפחות שנתיים שהיא לא פתחה אותה כי היא ידעה שאין שם חמץ, אבל עכשיו היא שלפה משם תמונה קטנה וישנה. בתצלום נראו זוג ילדים קטנטנים, בני שנתיים או שלוש,  מחופשים האחד לגזר, והשני לסבא אליעזר. יובל הסבא הקטן חייך בביישנות לעבר המצלמה, ואילו הדר הגזר החזיקה לו את היד והביטה בו בהערצה. הדר לא יכלה שלא לחייך למראה הצמד החמוד.

והנה תמונה חדשה יותר, מהטיול המשפחתי לחרמון. הדר בחיוך נבוך מנסה לייצב את עצמה על מחלקיים, ויובל צוחק ותופס לה את הזרוע . מתי זה היה? לפני שלוש שנים? הדר עוד זכרה כמה היא פחדה, ואיך שמחה שיש לה אח גדול שתומך בה שלא תיפול...

דף ישן החליק מהמעטפה ונפל על הרצפה. כשהדר הרימה אותו, היא גילתה ברכה רשומה באותיות גדולות ועקומות, ולצידו משהו שכנראה היה אמור להיות לב: "להדרי המטוקא האכות שלי הקתנה יום אולדת שמיאח! אואב אותח תמיד, יובל".

הדר הביטה בברכה דקות ארוכות. ואז נאנחה, החזירה את הדף למעטפה, ויצאה מהחדר.