גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שופט במילכוד - אנשי השנvaaaה

מה הסיכויים שהשופט דרורי יעז לדחות ערעור על אי-הרשעתו של תושב קרית ארבע שהעליב שוטר אתיופי? עיתונאות אמיצה נמדדת בנכונות לשלם מחיר כלכלי על מאבק לטובת הציבור.
11/03/10, 09:46
יאיר שפירא

לא ברור מי בנשיאות בית המשפט המחוזי בירושלים החליט לארגן לשופט המחוזי משה דרורי התעללות נוספת. עוד פחות ברור מדוע דרורי לא נמנע מלשבת בתיק בו יזדקק לכוחות נפש רבים כדי להוציא משפט צדק.

כזכור, שופטי בית המשפט העליון ערכו לינץ' ציבורי מלווה בהתגייסות תקשורתית בשופט חובש הכיפה, כאשר נראה היה שדרורי ימונה לעליון ללא הסכמתה של דורית בייניש. העילה למתקפה על דרורי היתה אי- הרשעתו של צעיר חרדי שהדף ברכבו צעירה ממוצא אתיופי בפתח חניון בירושלים. השופט דרורי ניסה ליישם גישה מתקדמת של צדק מאחה, והחליט על אי-הרשעה לאחר שבאולם בית המשפט הצהירה המתלוננת כי סלחה לנהג לאחר שהתנצל.

דרורי, שהמוניטין שלו נפגעו קשות בעקבות אותה פרשה, נדרש כעת להכריע בערעור שהגישה הפרקליטות על אי-הרשעתו של תושב קרית ארבע בבית משפט השלום בירושלים. השופטת אילתה זיסקינד גזרה על האיש עונש ללא הרשעה, לאחר שהעליב שוטר ממוצא אתיופי, כדי לא לפגוע במשרתו כמורה. לפני שלוש שנים הגיע האיש שיכור בפורים למערת המכפלה, וקרא קריאות גנאי גזעניות לעבר השוטרים. שירות המבחן המליץ לא להרשיע את האיש, שהתנצל ושב והתנצל על התנהגותו הגסה בזמן שהיה בגילופין. אך דעתה של הפרקליטות לא התקררה, והיא ערערה על פסק הדין של השופטת זיסקינד. לדיון בערעור בהרכב שבו יושב השופט דרורי טרחה המשטרה לשגר את השוטר האתיופי ואת העיתונות, כדי שזו תוודא שדרורי משתף פעולה עם טקס ההשפלה שנתפר עבורו. ואכן, דרורי הצליח להביע בדיון חוסר נחת מפסק הדין של שופטת השלום - פסק דין רדיקאלי הרבה פחות מזה שנתן הוא בעצמו אך לפני מספר חודשים.

עו"ד עינב שוהם מהסנגוריה הציבורית גילתה תעוזה לא מבוטלת כשהעירה לשופט הבכיר כי מתקבל הרושם שהתיק הזה הוגש "כתיק מבחן לבית המשפט ולשופט דרורי". השופט השיב כעוס כי אינו נמצא במבחן של אף אחד. היא גם עשתה את עבודתה נאמנה כאשר הציגה מספר רב של מקרים דומים בהם נאשמים, שאינם תושבי קרית ארבע, לא הורשעו בנסיבות דומות ואף חמורות יותר, והפרקליטות לא ערערה על פסק הדין. ואנו לא באנו אלא להוסיף תמיהה על תמיהתה, שכן מתברר שהעלבת שוטרים אתיופים יכולה להיות נסלחת בקונסטלציה שונה. בראשית השנה התראיין לגלי צה"ל איש התנועה האסלאמית, כאמל חאטיב, ושיחרר לאוויר העולם את ההצהרה המדהימה הבאה: "לא יתכן ששוטר אתיופי, כושי, הוא שימנע ממוסלמי להתפלל במסגד אל אקצא". ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי כתב ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, והפנה את תשומת ליבו לדבריו של חאטיב. לפני חודשיים הוא קיבל מענה מעו"ד שי ניצן, הממונה על האכיפה הפוליטית בפרקליטות, כי אין כוונה לפתוח בחקירה נגד חאטיב. ניצן טען כי ספק אם דבריו של איש התנועה האסלאמית עלו כדי הסתה לגזענות, ובכל מקרה מדיניות התביעה היא להתערב במקרים שכאלו כמה שפחות.

ביניים: מס שפתיים לזכויות האדם

חלפה עוד חצי שנה, ושוב נידון עניינו של יגאל עמיר בפני שופט מחוזי. שוב משולם בחפץ לב מס השפתיים לערכי כבוד האדם וחירותו. שוב מדגיש השופט כי גם את גדול הפושעים אי אפשר להעניש פעמיים. אך שוב נשלח עמיר לעוד חצי שנה של בידוד בכלא.

כבר כמעט 15 שנה מונעים השב"כ והשב"ס את שילובו של רוצח ראש הממשלה בחברת אסירים. הנימוק העיקרי היה ונשאר הסכנה שעמיר יפיץ את משנתו המסוכנת אל תומכיו שמחוץ לחומות. הפעם היה זה שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, דוד חשין, שהסכים לוותר על חשיבה ביקורתית לרגע אחד ונסחף בדמוניזציה של האסיר הכלוא. הוא ויתר על השאלה המסקרנת, מה יש בה באותה משנה מסתורית. מהן המילים שעלול עמיר להעביר בסתר לתומכיו, מילים שבכוחן לסכן את בטחון המדינה.

אין לשופט חשין מה לומר לשב"ס על שהצהיר בפניו כי לא נשקפת סכנה לשפיותו של עמיר, גם לאחר שמתגלה כי האסיר עבר בדיקה פסיכיאטרית בפעם האחרונה לפני עשר שנים. אין לו גם מה לומר על הנימוק שחייו של עמיר נמצאים בסכנה בצאתו מהבידוד - על סמך מידעים שהתקבלו לפני תריסר שנים.

השופט מצטט בהחלטתו את קרוב משפחתו, שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין, וקובע כי עמיר עדיין מסוכן בשל "האש הבוערת בעצמותיו להגשים את חזונו". חזונו של עמיר, עם כל הצער שבדבר, הוגשם כידוע לפני 15 שנה.

ביניים: נעל מסוכנת במיוחד

כמעט באותו עניין נציין, כי אין ספק שהמשמעות החברתית של איומים ואלימות נגד שופטים ופרקליטים חמורה הרבה יותר ממעשי נבלה דומים המכוונים כנגד אנשים מהשורה. אך הפער בין נורמות הטיפול בעבריינים שפשעו כלפי שופטים לעומת כאלה שעשו זאת לסתם בשר ודם הוא בלתי נסבל.

כנגד פנחס כהן, אשר זרק נעל ופצע קלות את נשיאת בית המשפט העליון, הוגש כתב אישום בתוך יום אחד - דבר טוב לכשעצמו. אך מעצרו עד תום ההליכים בשל מסוכנות חמורה נמצא הרחק מטווח דין הצדק. גם נימוקו המרגש של שופט בית משפט השלום בירושלים כי לא על בייניש לבדה נזרקה הנעל כי אם על שלטון החוק כולו, לא מאפשרת חריגה שכזו מהנורמות המקובלות.

גם תשעה חודשי מאסר בפועל וקנס שגזר בית משפט השלום בחיפה על האני אבו רוקין, הם עונש חסר כל זיקה למקובל. האיש הועסק במשך חודשיים בשמירה על שופטת בית משפט השלום בקריות שקיבלה איומים על חייה. כשהנהלת בית המשפט העריכה כי השופטת שוב אינה נמצאת בסכנה, היא הודיעה לאבו רוקין על הפסקת עבודתו. במר ייאושו וברוב טיפשותו השאיר האיש איומים אנונימיים בתא הקולי של הטלפון הנייד של השופטת. הוא קיווה לשכנע בכך את הנהלת בתי המשפט כי השופטת עודנה בסכנה, ושהשמירה עליה עדיין נדרשת. הוא לא חלם שגם הוא ייפול קורבן לנעל שהשליך כהן מספר חודשים מאוחר יותר.

ביניים: צל"ש ל'דה-מרקר'

'עיתונאות אמיצה' היא לרוב הגדרה בעייתית. עיתונאי אמיץ שחשף שחיתות אצל פוליטיקאי פלוני יזכה אמנם ביריב לחיים, אך דלתו של עסקן אלמוני, מתחרהו של פלוני, מיד נפתחת בפניו. אם כמה עשרות קוראים מבטלים מינוי בשל תחקיר שאינו לרוחם, הרי כנגדם יש עשרות אלפים שקרנו של העיתון עלתה בעיניהם. על כן חשוב לשמור את אות העיתונות האמיצה לאירועים נדירים בהם עיתונאי כתב, והמערכת אישרה לפרסום, כתבה חשובה לתועלת הציבור שפרסומה עשוי להביא עליהם נזק של ממש. אות שכזה ראוי להעניק השבוע ליורם גביזון, כתב העיתון הכלכלי של הארץ 'דה מרקר', ובעיקר לעורך העיתון גיא רולניק ולמו"ל עמוס שוקן.

לפני עשרה חודשים פרסם גביזון כתבת תחקיר ארוכה ומפורטת שלא החמיאה למי שעמד אז בראש בנק הפועלים, דני דנקנר. הקו הביקורתי נגד דנקנר ונגד התנהלות דירקטוריון הבנק, הנשלט בידי המיליארדרית שרי אריסון, לא היה חדש בעיתון. מזה שנתיים, אז פוטר במפתיע יו"ר הדירקטוריון הוותיק של הבנק, דרך הפסדי העתק של הבנק במשבר המשכנתאות האמריקני, ועד לדרישתם של ראשי בנק ישראל להדיח את דנקנר, לא הפסיקו עורכי 'דה מרקר' וכותביו לתקוף את ראשי הבנק. ואל יהא הדבר קל בעיניכם: קבוצת 'הארץ' חייבת לבנק הפועלים עשרות מיליוני שקלים. יתרה מזאת, בנק הפועלים הוא מהמפרסמים הגדולים במדינה. הנזק מצמצום הפרסום מטעמו ומטעם חברות הבת שלו יכול להרע מאוד את מצבה הכלכלי הרעוע של העיתונות הכתובה.

ואכן מו"ל הארץ, עמוס שוקן, טען בתקשורת כי צמצום ניכר בהיקף הפרסום של הבנק בעיתונו, כמו גם בפרסום מטעם חברות גדולות אחרות שבהן שולטים קרובי משפחתו של דנקנר, אכן היסב לעיתון נזקים כלכליים (בתחקיר שערך אורן פרסיקו במסגרת כתב העת 'העין השביעית', הוא לא מצא ראיות חד משמעיות שייתמכו בטענתו של שוקן).

יתר העיתונים הכלכליים המובילים דאגו להציג קו אוהד לבנק הגדול ולראשיו. במידה ניכרת עשו זאת 'גלובס' ו'מעריב' (שזכה להלוואה נוספת מהבנק של 50 מליון שקלים בתנאים מצוינים), ואילו 'כלכליסט' מבית 'ידיעות אחרונות' עשה זאת בצורה בוטה ממש.

תורף תחקירו של גביזון נגע לפיצוי שאישרה הנהלת הבנק לחברת RP באיי קיימן. התחקיר תהה הן על תנאי החוזה שחתם הבנק עם החברה, שהיתה אמורה  לרכוש עימו בנק טורקי, והן על הפיצוי בסך 25 מיליון דולר שאושר לחברה לאחר שזו נסוגה מהרכישה המשותפת. גביזון טען כי דנקנר, שכהן כיו"ר הבנק, לא דיווח להנהלה ולמחזיקי המניות כי לחברת RP יש עסקים משותפים עם חברה בשליטתו. עוד נטען בתחקיר כי דנקנר היה תלוי באותה תקופה במידה רבה ברצונם הטוב של מנהלי RP.

אך עיתונאים אמיצים אינם כל הסיפור. גם לרשויות האכיפה נדרש העוז לעמוד אל מול האנשים החזקים באמת במדינה. למרבה השמחה, המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה הוכיחה גם היא עוז, וחקירה של יחא"ה (היחידה הארצית לחקירות הונאה של משטרת ישראל) הפכה בשבוע החולף לגלויה את החקירה הסמויה שהתנהלה בפרשה במשך החודשים האחרונים. החקירה נמצאת כבר הרחק מפרשת RP וגולשת לבכירים אחרים במשק.

הקופה הציבורית אינה מוגבלת רק למנגנון הממשלתי - היא מונחת גם באוצרותיהן של החברות הציבוריות הגדולות. פרשת דנקנר יכולה להיות יריית הפתיחה במיגור השחיתות הגדולה של בכירי המשק, אך היא דורשת  סטנדרטים חדשים של אומץ בפרקליטות, במשטרה ובעיתונות.