בשבע 384: ויכוח בדרך לארץ

על אף ההסכמה עם חלק מטיעוניו של ברוך מרזל נגד עמדות הרב שרלו, אין לקבל את סגנון הוויכוח הבוטה נגד ראש ישיבה חשוב, אשר גורם נזק לעניינה של ארץ ישראל.

הרב דניאל שילה , כ"ה באדר תש"ע

בגיליון 'בשבע' מיום י"ח אדר מתפלמס ברוך מרזל עם הרב יובל שרלו. הרב שרלו הצהיר כי לו ידע מה צפוי למגורשים, כי אז היה מורה לחיילים שלא לקחת חלק בביצוע הגרוש. מרזל טוען כי מעשה הגרוש עצמו היה חמור פי כמה מעניין מצב המגורשים, שכן הוא היה מופרך מבחינה הלכתית, בהיותו מנוגד לכל מה שהורונו חכמים בדבר שמירת קרקעות ארץ ישראל בידיים יהודיות.

צריך להוסיף, שגם מבחינת ההשפלה האנושית היה הדבר חמור ביותר, וכל מדינה נורמלית היתה שומרת על זכויות אזרחיה ועל כבודם ולא עושה מעשה מחפיר שכזה. כמו כן הנני מסכים עם טענתו של מרזל שהגירוש היה חילול ה' חמור, ואוסיף שעל כגון דא קראנו בהפטרת השבוע שעבר "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל ל"ו כ' ורש"י שם).

על קושיותיו הרבות של מרזל בנוסח "מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר", ניתן לומר שאולי מצב המגורשים מלמד בדיעבד על חוסר שיקול הדעת ויישוב הדעת בקבלת ההחלטות. כאשר החלטות 'מומחים' מתקבלות בפזיזות - הסתמכות של רבנים עליהן כדי להצדיק פעולה בדרך בעייתית מבחינה הלכתית מזמינה כישלון.

דא עקא, שבתוך דבריו הענייניים, הופך מרזל מפובליציסט לפסיכולוג, יודע תעלומות נפש, ותולה את משוגתו של הרב שרלו במניעים שמשמעותם חנופה. ועוד הוא מאשים אותו ב"תפיסה מתחסדת". כאן עובר מרזל מוויכוח לגסות רוח אשר כמותה מוצאים בשמאל, כאשר הוא בא לדון למשל ב"מניעיהם האמיתיים של המתנחלים".

גם אני ניהלתי ויכוח עם הרב שרלו בבמות שונות, אך בדרך של ויכוח הלכתי וענייני, ולא בדרך של השמצות ו"חשיפת מניעים". הרב שרלו הוא ראש ישיבה ומרביץ תורה חשוב, ויש להתווכח איתו בדרך מכובדת. הרב צבי יהודה זצ"ל עמד בוויכוחים חריפים עם תלמידי חכמים שבדורו. עם זאת הורה שיש לכבד כל רב ותלמיד חכם "גם אם דעותיו בהלכות ציבור צריכות ברור". ייתכן שיש אנשים המחככים ידיהם בהנאה למראה דבריו של הכותב, אך ציבור גדול שאנו מבקשים את תמיכתו סולד מדרך כזו של כתיבה, וברוך מרזל מזיק בכך הן לעניינה של ארץ ישראל, והן לעיתון שפירסם את דבריו ללא סייג.

פעם כתבו ב'יתד נאמן' על הציבור שמרזל נימנה עליו, שהוא דבק בארץ ישראל תוך התרשלות מכל המצוות האחרות, כדרך שעשיו התמקד בכיבוד אב ואם וזנח את כל השאר. האם ראוי לאמץ דרך כזו של ויכוח? מי שיאמץ אותה יוכל לטעון שמרזל עושה כל דבר בדרך של פרובוקציה ותפיסת כותרות. האם תהיה זו דרך ראויה? "סרגל היהדות" שאותו הזכיר מרזל במאמרו כולל גם את "בצדק תשפוט עמיתך", את איסור הוצאת הדיבה, ואת החובה לכבד תלמידי חכמים.

והערה לאכסנייה המכובדת - העיתון 'בשבע'. לשון נקייה היא אחד המאפיינים של עיתון זה. אם ברוך מרזל הופך השערות ל'הוכחות', אין המערכת צריכה ללכת איתו בכותרת המשנה של מאמרו.