בשבע 384: עג'מי הפסיד, אנחנו זכינו

הבמאי של עג'מי חשף את האמת הפנימית שהשמאל מנסה להשכיח.

אלירים העצני , כ"ה באדר תש"ע

יש! תפילתי ש'עג'מי' לא יזכה באוסקר נענתה. בתחילה התייחסתי לסרט בחשדנות בלבד, שהרי בהגדרה - סרט אינו יכול להגיע לשטיח האדום אלא אם כן הוא פרו-פלשתיני, ורצוי גם אנטי-ציוני. את הכישלון איחלתי לו כשהבמאי, סכנדר קובטי, ירק לתוך הבאר שממנה שתה: "אינני מייצג את ישראל, היא אינה מייצגת אותי". זו האמת הפנימית שלו. וגם נציגו בכנסת, אחמד טיבי, התבטא: "כמי שבא ממשפחה שגלתה מיפו ב-48' אני מרגיש אמפטיה, סולידאריות והבנה מלאה לרגשות הזעם והתסכול שלו".

הדברים לא נעמו ל'שמאל הציוני'. לא לכך ציפה מהערבים 'הישראלים', 'הערבים שלנו' - למרות שזה שנים ש"ערביי 48'" מגדירים את עצמם כ"פלשתינים". פרשת עג'מי מוכיחה שוב שה"אמא של כל ההזיות" היא הנחת-היסוד שעליה בנויה כל תעשיית השלום האדירה - הנוסחה "48' תמורת 67'", כלומר: אתם תוותרו לנו על 48', ואנחנו ניתן לכם את 67'.

 השתלחותו של קובטי נפלה ביחד עם חידוש השיחות עם רמאללה, שהיעד המוסכם שלהן הוא "שתי מדינות". יוצא שקו ההתייחסות – עם סטיות לכאן ולכאן - יהיה הקו הירוק. לתוך המיצר הזה הצליח נתניהו לתמרן את עצמו, ומתוכו יכולים לחלץ אותנו רק קובטי, טיבי ושלטונות רמאללה, שהתנגדותם לעצם קיומה של מדינת ישראל עתידה לטרפד גם את "התהליך" החדש. מפני שעל הערבים – כל הערבים –  לא מקובל שב-67' "כבשנו" וב-48' "שחררנו". לא נראית להם העסקה 'קחו לכם את שכם ורמאללה ותשאירו לנו את יפו וחיפה'. הם שומעים וצוחקים: מה? כל האדמות הפוריות יהיו ליהודים? היהודים, שהמציאו את הבדיחה על הרבי והעז, יוציאו את העז של 67' וישאירו אותנו בלי חלבה ושמנה של פלשתין ועם מיליוני הפליטים, צאצאיהם ומחותניהם, שחלום השיבה ייגזל מהם?

שני מספרים חרוטים על ליבו של כל פלשתיני: החלטת האו"ם 194 המבטיחה את שובם של הפליטים אל תוך הקו הירוק והחלטה 181 המבטיחה שיפו, עכו, נצרת, רמלה, לוד, אשדוד, אשקלון, קרית גת, באר שבע וכל מה שסביבן - יהיו במדינה הפלשתינית.

 

עסקת "48' תמורת 67'" היתה מוחקת את המספרים האלה, ולכן השמאל עושה את המו"מ רק עם עצמו. את ערפאת תפסה אוסלו ברגע של חולשה, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה  בה התחבר אש"ף לסדאם חוסיין, שגיאה שגרמה לגירוש מאות אלפי פלשתינים ולייבוש קופת אש"ף. בצר לו, חתם ערפאת על השקר המוסכם של אוסלו, אבל על דעתו לא עלה  להחליף אי פעם את 48' ב-67'. הוא ברח מזה בשנת 2000 ופתח במלחמת טרור. גם יורשו ברח כאשר אולמרט הגיש לו את 67' על טס של כסף, אך תבע את 48'.

 לא ייתכן, שהשמאל אינו מבחין בעובדות המוצקות האלה, השומטות את השטחים מתחת לסיסמה "שטחים תמורת שלום". לכן, כאשר אוזלים לו הנימוקים, הוא קורא מתוך ייאוש " אבל איך נחייה ללא פתרון? הלנצח תאכל חרב?" מומחים והוגים כאהוד יערי וגיא בכור, מציעים עכשיו לציבור שלהם "פתרונות", וגם הם פרי של ייאוש. האחד מציע לאלץ את הפלשתינים להסכים למדינה "זמנית", חינם וללא תנאים. השני דוחק להסתלק חד-צדדית מנקודות הגבול ובכך לשאוב פנימה את הירדנים, כדי שהם ייקחו מאיתנו את הארץ. ההצעות הן אבסורדיות מכדי שתהיינה ראויות לדיון והצד השווה בין כולן -  שאופציה יהודית, רצון להחזיק את המולדת היהודית למען היהודים, אינה קיימת.

על כן, כל הניסיונות לשכנע את "מחנה השלום" באמצעות עובדות מוצקות הם לשווא: עם דחף ייצרי או המיית בטן אין טעם להתווכח.

הם ימשיכו להם שם בעג'מי וברמאללה, עם קובטי וטיבי ומחמוד עבאס, להטיח את ראשיהם בקיר "שתי המדינות" - מדינת 48' שלנו ומדינת 67' שלהם, "שתחיינה בשלום זו ליד זו" - ואנחנו נחזיק בשיניים בארץ התנ"ך, בידענו שרק מתוכה ניתן להבטיח את יפו וגם את שכנתה תל אביב – פיסית ורוחנית.