בשבע 384: אל תחיו בסרט

בניגוד לסטיגמות התקשורתיות, הקולנוע הישראלי נוגע בבעיות פנים-חברתיות וכמעט שאינו נדרש לסכסוך הישראלי-פלשתיני.

אודי ליאון , כ"ה באדר תש"ע

נדמה לי שרבים חשים שקצה נפשם בקולנוע הישראלי. הנה עג'מי, עוד סרט עוכר ישראל שהיה אמור לייצג אותנו בעולם, הופך לכלי ניגוח שיוצרו הערבי, אחרי שקיבל סיוע מהמדינה, טוען שהוא אינו ישראלי.

 

ובכן, את חטאיי אני מזכיר כאן היום: מזה כעשר שנים אני חבר הנהלה בקרן הקולנוע הישראלי, אותה קרן שבעזרתה נעשים מרבית סרטי הקולנוע בארץ, שמימנה את עג'מי ושרק לפני כמה חודשים פרצה סביבה שערורייה כשהתברר לכאורה שהיא מימנה סרט המשווה את ה"כיבוש" עם מוראות השואה.

 

הבעיה היחידה היא שכמעט כל מה שציינתי לעיל, שהוא מוכר וידוע לכולנו, הוא פשוט אוסף של הבלים: נדמה לי שהגיע הזמן להטריד את החברה הדתית במעט עובדות.

 

אבל לפני שנחזור לעג'מי –  נעצור לרגע ונבדוק כמה מיתוסים נפוצים:

 

מיתוס ראשון: הקולנוע הישראלי עוסק כל הזמן בסכסוך הישראלי פלסטיני:

מי שטוען כך, פשוט לא צפה בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי. אמנם היתה תקופה בעבר שבה היה עיסוק אינטנסיבי מדי בסכסוך, אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר הקולנוע הישראלי והגיע הזמן להחליף דיסקט.

 

הקולנוע הישראלי כיום עוסק בעיקר במה שקורה אצלנו פנימה: די אם נזכיר את הסרטים הבולטים  ביותר במשך השנים האחרונות: סרטים כמו חתונה מאוחרת (קהילה גרוזינית), אושפיזין (קהילת חוזרים בתשובה), כיכר החלומות (חיי שכונה דרומית קשת יום בתל אביב(, כנפיים שבורות (משפחה חד הורית קשת יום מחיפה), אדמה משוגעת (משבר ערכי בקיבוץ בדרום הארץ), מדורת השבט (החברה הדתית), סוף העולם שמאלה (סיפור העלייה של שנות החמישים), אביבה אהובתי (סיפורה של סופרת מתחילה מטבריה) ועוד ועוד.

 

מיתוס שני: הקולנוע הישראלי הוא אנטי ציוני ופרו-ערבי:

כמובן שאם מרבית הסרטים אינם עוסקים כלל בסכסוך, ממילא הם אינם יכולים להיות באמת אנטי ציוניים. המעניין הוא שאפילו סרטים של יוצרים ערבים (שגם הם אינם מקבלים מספיק ייצוג מספרי על המסך, בדומה למתנחלים למשל) אינם עוסקים בסכסוך אלא דווקא בבעיות פנימיות של החברה הערבית. כך למשל 'מחכים לסלאח א-דין', שעוסק בתהליך המעבר משליטת התנועה הקומוניסטית לחזרה בתשובה האיסלמית, או למשל 'עטאש – צימאון', העוסק במשפחה ערבית פטריארכלית הבורחת מהכפר בגלל נידוי חברתי.

 

אבל מה עם סרטים כמו 'בופור', 'לבנון' או 'ואלס עם באשיר'? קודם כל, הם מיעוט מבוטל בקרב מרבית הסרטים המתוארים לעיל. אבל המעניין הוא שלמרות שיש להם כמובן נגיעה לסכסוך, עיקר העיסוק בכל הסרטים הללו איננו כלל בשאלת צדקת הציונות אלא במשבר האישי שהגיבורים הללו עוברים עם עצמם וזהותם. אמת זו איננה תמיד מראה מחמיאה לישראליות וייתכן אולי שהיא אפילו מחמירה מדי – אבל אין בינה לבין הטענות על השמצת ישראל בעולם ולא כלום.

 

והנה השערורייה האחרונה סביב הסרט 'אודם', המשווה כביכול את זוועות השואה למצב הפלסטינים ביש"ע. ובכן, גם כאן צר לי לאכזב: להד"ם! לא בתסריט (שקראתי אישית) וגם לא בצילומי הסרט אין שום רמז להשוואה שכזו. אם יש ביקורת בתסריט, היא שוב הרבה יותר חמורה כלפי החברה הערבית.

כל הסקנדל המתוקשר נבע מהתנהגות מכוערת של אשת יחסי הציבור של המשקיע האירופי בסרט,  שרצתה למשוך קהל בעזרת הקשקוש הזה (ואכן היא פוטרה לאחר מכן). אכן עצוב שזה מצבנו באירופה, שחשבה שרק כך ניתן לגייס כסף. הנהלת הקרן נזפה קשות בבמאי על כך שלא שמר מספיק על אותה יחצ"נית, אבל הסערה כולה - אפילו בכוסית וודקה לא היתה.

 

נחזור שוב לעג'מי: בניגוד להתקפות עליו, עג'מי איננו עוסק ביחסי יהודים וערבים. למרות שהוא עוסק ביפו הערבית, הרי שמעבר לביקורת מסוימת שיש לו על משטרת ישראל, את עיקר הביקורת הוא מפנה פנימה לחברה הערבית: הסרט נפתח ברצח של ערבים בידי ערבים, המידרדר לגאולת הדם הבדואית (ומבקר אותה). הוא ממשיך בהצגת משפחות פשע ערביות (ולא ממש מתגאה בהן), מספר על פגיעה באהבה בין בני זוג בשל אטימות שמרנית, ועוד ועוד.

אילו יוסף סידר היה מעז לעשות סרט כזה על החברה הדתית, הוא היה מואשם על ידי 'בשבע' וכל המגזר באנטישמיות עצמית.

 

ולבסוף, התבטאותו האומללה של סקנדר קובטי, במאי עג'מי, שסירב לייצג את ישראל. ובכן, בניגוד לפרסומים, הוא לא טען שהסרט איננו ישראלי אלא רק שהוא אישית, כמי שחש כבן חורג כאן בישראל, איננו מרגיש שהוא יכול לייצג את ישראל.

דמיינו לעצמכם שאחד ממגורשי גוש קטיף היה עושה סרט על חוויותיו – האם לא היינו סלחניים כלפיו אם היה מתבטא באופן דומה בגלל הפגיעה שפגעה בו המדינה?

כל מי שמכיר את העוול המשווע שעושה מדינת ישראל לאזרחיה הערבים יכול להבין, גם אם לא להסכים, למצבו האומלל של במאי זה, הנתון בין הפטיש לסדן.

 

הנתונים שהצגתי כאן מעוררים חשד: אם זהו המצב, כיצד ייתכן כל מה שכולנו מכירים על הקולנוע הישראלי? ובכן, דווקא הציבור האמוני והמתנחלי אמור להכיר את עיוותי ה"תשקורת" ואת ההשמצות שהיא מפנה כלפיו, אז למה אתם מתפלאים כשהיא עושה זאת כלפי יוצרי הקולנוע הישראלי?

 

ועל כך נאמר – דעלך סני לחברך לא תעביד: אם אתם לא רוצים שיאמינו להתקפות עלינו, אל תאמינו גם להתקפות המופרכות על הקולנוע הישראלי.