חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בונים חורבה מחורבות ירושלים - בגליון השבוע

: אחרי למעלה משישים שנה, ולאחר שנחרב והוקם מחדש לא פעם, חוזר בית הכנסת 'החורבה' ברובע היהודי לחיים, וקולות התורה והתפילה ישובו להישמע במבנה ההיסטורי, בו הדהדו קולותיהם של שליטים ומנהיגים.
11/03/10, 09:46
עפרה לקס

"מי שעובד על הפרויקט הזה - נשרט", קובעת גורה ברגר, דוברת החברה. היא מביאה כדוגמה את אפולו, אדם מאוד תל אביבי שהמושג 'חילוני' הוא אנדרסטייטמנט לגביו. אל אפולו נדרשו משחזרי הבניין, בשל ידע מקצועי ייחודי שיש לו. לפני כמה ימים הוא אמר לי 'את לא יודעת מה המקום הזה עשה לי' - ואני יודעת, כי גם לי המקום עשה את אותו הדבר. כשאתה כאן, אתה מרגיש חולייה בשרשרת של העם היהודי"

 

הרברט סמואל, הנציב הבריטי, התפלל ב'חורבה' בשבת הראשונה בה הגיע לארץ, בשנת תר"פ. היתה זו שבת 'נחמו', והנציב היהודי, שזכה לכבוד רב, עלה למפטיר בשבת המסמלת את תחיית העם היהודי. הרב קוק, נשיא בית הכנסת, עמד בסוף ברכות ההפטרה וחזר בקול על המילים 'על כסאו לא יישב זר', קריאה שהדהדה שנים אחר כך בליבות האנשים שנכחו באירוע. סמואל עצמו העיד שהשבת ההיא נחרתה עמוק בליבו

 

ניסים ארזי, יו"ר החברה לפיתוח הרובע היהודי: "הוחלט שהמקום הוא ראשית לכל בית כנסת, עם רב, שלוש תפילות ביום, שבתות וחגים, כנסים תורניים ולימוד תורה. יחד עם זאת, חשבנו שיש לאפשר לעם ישראל לראות וליהנות מההיסטוריה היהודית שהיכתה שורשים מחדש. תהיה כאן הדרכה, כזאת שתאפשר סיור ולימוד על מה היה פה ואיך נשקפת מכאן ההיסטוריה היהודית"  

 

 

ביום ראשון השבוע, לא יכלו העוברים והשבים ברובע היהודי שלא לעצור לרגע, להרים את העיניים ולהביט בהתרחשויות אי שם בגובה 25 מטר. מנוף אחד היה בתהליך מורכב של פירוק מנוף אחר, והרעש היה רב. לא כולם הבינו מה מתרחש, אנשים שאלו זה את זה במה מדובר והתכוונו למנוף או למבנה המרשים המתנשא מאחוריו. התשובה היתה לפעמים משיכת כתף ולעיתים "אה, זה ה'חורבה'", ככה סתם. אדם אחד אפילו שאל אם הורסים כאן בית כנסת.

אבל האמת היא שזה היה יום חג. מנכ"ל החברה לפיתוח הרובע היהודי, ניסים ארזי, שהניע את כל שלבי שיחזור ה'חורבה' מתחילתו, היה נרגש. פירוק המנופים והעברתם מעל חומות העיר העתיקה, לאזור שבו אפילו רכבים לא עוברים בסמטאות, היווה לפני כמה שנים את האות לכך שהפרויקט יצא לדרך. פירוק המנופים כעת היה אות לכך שהנה, הבניין הושלם.

ארזי, אדם חובש כיפה, אולי היה שבוי בקסמיו של היעד עוד לפני שהחלו העבודות, אבל היו אחרים שזה קרה להם תוך כדי. "מי שעובד על הפרויקט הזה - נשרט", קובעת גורה ברגר, דוברת החברה, "הרי כאן מונחת כל ההיסטוריה של עם ישראל, מבית ראשון ועד היום". היא מביאה כדוגמה את אפולו, אדם מאוד תל אביבי שהמושג 'חילוני' הוא אנדרסטייטמנט לגביו. אל אפולו נדרשו משחזרי הבניין, בשל ידע מקצועי ייחודי שיש לו. "כשהוא ראה את התמונות, התחקירים והשרטוטים, הוא אמר: 'אני את הדבר הזה עושה רק בארץ', והוא התעקש והצליח. היום הוא אחד השגרירים הנאמנים ביותר של החורבה. לפני כמה ימים הוא אמר לי 'את לא יודעת מה המקום הזה עשה לי' - ואני יודעת, כי גם לי המקום עשה את אותו הדבר. כשאתה כאן, אתה מרגיש חולייה בשרשרת של העם היהודי".

הכל יש בה, ב'חורבה': ממצאים מימי הבית הראשון והשני, רישומם של מאבקי היהודים להיאחזות בארץ, עמידה מול ערביי הארץ, מפלה ותקומה ושוב מפלה ועוד תקומה, והיסטוריה של יהדות מעורבת בציונות. ועוד לא דיברנו על ההדר של המקום, שהוא גם יפה וגם לא מתנשא, מתאים לרובע ולעיר הקודש. על כל אלה מרחף היום גם ניחוח קל של פוליטיקה, שבלעדיו אף מבנה ציבור איננו משמעותי, בטח אם הוא בית כנסת. הנוסח, אגב, יהיה אשכנז, על זה אין ויכוח (בינתיים).

 

ביניים: גם הנציב הבריטי התרגש

הסיפורים המגוללים את תולדותיה של החורבה הם רבים, מרתקים, ומחזיקים כמה גרסאות. נקודת ההתחלה יכולה להיות במקומות שונים על ציר ההיסטוריה. אפשר להתחיל אותו בשנת 1267, עת הקים הרמב"ן בית כנסת, כנראה במתחם זה, או 350 שנה אחר כך עם התיישבות השל"ה הקדוש במקום.

שמו של בית הכנסת 'החורבה' ניתן לו בשנת תס"א (1700), עת עלה ר' יהודה החסיד מפולין לירושלים בראש קבוצה שמנתה מאות אנשים. רבי יהודה החסיד התכוון לכונן בית כנסת, ולעמוד בראש עדה פרושית חזקה במקום. הקבוצה לוותה כסף מהשכנים הערבים ורכשה את 'חצר האשכנזים', אך רבי יהודה החסיד נפטר ימים אחדים בלבד אחרי עליית הקבוצה ארצה, מה שהשאיר את חבריה בבלבול, חלל גדול וחובות כבדים.

הקבוצה הקימה בית כנסת וניסתה לכסות את החובות, אך לשווא. הנושים, שסבלנותם פקעה, שרפו את בית הכנסת על ספרי התורה שבו ואת בתי האשכנזים, ואסרו על האשכנזים לשוב למתחם בכלל.

אגב, קיר מאותה תקופה נשאר עומד על תילו, ואפשר להציץ לתוכו מבית הכנסת המחודש.

כמאה שנים אחר כך, הגיע לירושלים ר' אברהם שלמה זלמן צורף, שעלה לישראל במסגרת עליית תלמידי הגר"א, והחליט לקומם את הריסות בית הכנסת, דבר שהגר"א עצמו דרבן את תלמידיו לעשות, כחלק מקידום הגאולה הקרבה. ראשית, היה על צורף לפעול למחיקת החובות הכבדים ולהתיר לאשכנזים לגור במקום. בנוסף, הוא תר אחר אישור לבניית בית הכנסת מחדש.

  צורף התאמץ והצליח, והשיג את מחיקת החובות ואת האישורים. ההצלחה הזו אמנם קוממה את היישוב היהודי בירושלים ואף הביאה לתחייתו של בית הכנסת, אך ר' צורף עצמו שילם עליה בחייו. השכנים הערבים לא היו מרוצים מהחלטת השלטונות ו-15 שנה אחרי קבלת האישור, בניסיון חיסול שני, הוא נרצח.

 

אך קורבנה של משפחת צורף לא היה לשווא. לאחר שהושג האישור לשיבת האשכנזים לירושלים, הגיע לעיר קהל גדול מעולי תלמידי הגר"א, בראשות הרב מנחם מנדל משקלוב. העלייה הזאת נתנה תנופה אמיתית למקום, ושלחה זרועות לחינוך, התיישבות וכמובן גם לייסוד בית הכנסת. מיום השגת האישור החל המירוץ לגיוס כספים לבניית בית הכנסת. אל הפרויקט הגדול התגייסו גם הנדבנים מונטיפיורי ורוטשילד, ושני עשורים לאחר השגת האישור החלה הבנייה. שמונה שנים אחר כך, בערב ראש השנה תרכ"ה, נחנך בית הכנסת ברוב עם, והברון רוטשילד עמד על כך שבית הכנסת ייקרא על שם אביו – יעקב ג'יימס רוטשילד. הפרושים, שרוטשילד לא ממש נמנה עליהם, לא אהבו את הרעיון, ומאז ועד עתה איש מהם לא השתמש בשמו הרשמי 'בית יעקב', ועד היום מכנים אותו 'החורבה'. חנוכת המבנה היתה חלק מהתחושה שהנה, הגאולה במרחק הושטת יד.

 

'החורבה' לא היה רק בית כנסת. בתקופת הטרום 'מדינית' הוא היה גם חלק מהמוסדות הלאומיים של היישוב וערש ההתיישבות החדשה: ר' יואל משה סלומון (נכדו של צורף) יצא ממנו, וכך גם ר' יוסף ריבלין, בונה השכונות. הרצל ביקר בו, ואף הכתרת הרבנים האשכנזים הראשיים התבצעה בו.

זאב ז'בוטינסקי ערך דווקא ב'חורבה' כנס גיוס לגדודים העבריים, וביום כיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי, נערך בו טקס להפקדת דגל הגדודים. הרברט סמואל, הנציב הבריטי, התפלל ב'חורבה' בשבת הראשונה בה הגיע לארץ, בשנת תר"פ. היתה זו שבת 'נחמו', והנציב היהודי, שזכה לכבוד רב, עלה למפטיר בשבת המסמלת את תחיית העם היהודי. הרב קוק, נשיא בית הכנסת (ר' מסגרת), עמד בסוף ברכות ההפטרה וחזר בקול על המילים 'על כסאו לא יישב זר', קריאה שהדהדה שנים אחר כך בליבות האנשים שנכחו באירוע. סמואל עצמו העיד שהשבת ההיא נחרתה עמוק בליבו.

בית הכנסת הזה ראה גם עצרת תפילה גדולה למען יהודי אירופה, שהונחתה בידי הרב הראשי אייזיק הלוי הרצוג והאדמו"ר מגור.  

במלחמת השחרור הורה עבדאללה א-תל, ראש הלגיון הערבי בירושלים, לפוצץ את בית הכנסת עד היסוד. השמועות מספרות על חביות נפץ שהוצמדו למבנה. "הכוונה שלו בפיצוץ", מדגיש ארזי "היתה שלא תהיה תקומה לבית הכנסת או לנוכחות יהודית בעיר העתיקה לעולם. גם את בית כנסת תפארת ישראל, של החסידים, הוא הורה לפוצץ, ואני כבר אומר לכם - גם בית הכנסת הזה ייבנה. החברה לפיתוח קולטת היום מנהל פרויקט ואדריכל שיבנה אותו".

 

ביניים:  שרידים מתוך הפסולת 

19 שנה עברו מאז נפלה ירושלים בידיים נוכריות ועד ששוחררה. אבל הוויכוח מה ראוי לעשות במוסדות שנחרבו המשיך הרבה מעבר לשני עשורים. היו שאמרו שאת החורבה יש להשאיר בחורבנה, אם מפני שיש מספיק בתי כנסת – גישתו של טדי קולק, ואם כדי להמחיש את דפוס פעולתם של הערבים באלמנטים מקודשים לעם היהודי.

מנגד, עמדה התפישה שיש לבנות ומיד מונומנט שיהיה גדול ומאסיבי. היתה אפילו דעה של האדריכל לואי קאהן שיש לבנות משהו גדול יותר מכיפת הזהב המוסלמית, שיגיע עד הכותל.

לבסוף הקימה החברה לפיתוח הרובע היהודי את הקשת הידועה, שהפכה לסמל של מבנים רבים ברובע היהודי ואף מופיעה בסימלה של החברה עצמה. הקמת הקשת היתה בעצם אות לכך ש"החליטו לא להחליט", כפי שמנסח זאת ארזי.

 

ליהושע-שוקי פריימן יש תמונה מגיל 7 בה הוא נראה עומד על הגלריה העליונה, סמוך לכיפת ה'חורבה' עוד כשעמדה על תילה. השבוע הוא סגר מעגל של למעלה מ-60 שנה והצטלם באותו המקום, ב'חורבה' הבנויה והמשוחזרת.

"האם זה מה שחלמת עליו?" אני שואלת, והוא מסביר שאפילו לא ידע על מה לחלום. "אני מאוד נרגש. השחזור נאמן למקור, עם השינויים הנדרשים".

פריימן, דור שביעי בירושלים ותלמיד ת"ת עץ חיים שבמתחם ה'חורבה', הוא בנו של שלמה אליהו, שירש מאביו את תפקיד השמש ב'חורבה' ובקבר רחל. "בתש"ח הייתי ילד בן 9, ובית הכנסת היה נראה לי גדול ביותר. באותה תקופה כבר היה קשה לגייס מניין לימים רגילים, אבל החגים היו מאוד מיוחדים, שמחת תורה, למשל". פריימן זוכר היטב את הצבעים והצורות, ואת החיים השוקקים שהיו במקום.

עם פינוי המשפחות מהרובע, הטמין אביו של שוקי את כלי הכסף של בית הכנסת במקום מיוחד ונעל את השער. כשביקש לשוב לעיר, לאחר שמשפחתו פונתה, נפצע האב והופרד ממשפחתו למשך כמה חודשים.

בית פריימן בעיר העתיקה היווה עמדה קדמית של מגיני הרובע. לדברי פריימן, הבית הראשון ששרפו הערבים בעת כיבוש העיר היה בית המשפחה.

"אבי נפטר בשנת 59'. אני חושב שנפילת ה'חורבה' וקבר רחל גרמו לו להיות חולה והוא נפטר בגיל צעיר. תמיד היתה לו תקווה, אבל לצערי הוא לא זכה". פריימן הבן הגיע לביתו החרב ולבית הכנסת עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים. כשהתחילו לנקות את האזור, פינו משאיות מלאות את הפסולת בלי להפריד מוץ מתבן. "יום אחד, בעיצומו של תשעה באב, שילמתי לנהג אחת המשאיות שיפרוק את כל התכולה. כל מה שהיה מברזל לקחתי וכך היה בידי חלק מהמעקה של בית הכנסת, ועל פיו נעשה השחזור".

פריימן, שחזר להתגורר ברובע כבר לפני 39 שנה, עוסק באמנות יהודית והוא מקווה מאוד שיזכה להכין את החנוכייה של ה'חורבה', שאותה ואת טקס הדלקתה הוא זוכר באופן מיוחד. "אם אהיה כשר בעיני שמיים, אזכה לעשות את המנורה וזה יהיה לכבודו של אבי".  

 

ביניים: משרנסקי ועד הרב טאו

היוזמה לבנות את ה'חורבה' התגלגלה בראשם של אנשים רבים לאורך השנים. ארזי אומר שהקרדיט מגיע לאנשים רבים, ובהם מתי דן, הרב טאו, הרב מנחם פרוש ז"ל ובנו ח"כ מאיר פרוש, ראשי עיריית ירושלים ואישים נוספים רבים. בין הפוליטיקאים הוא מציין באופן בולט את נתן שרנסקי, שהיה שר לענייני ירושלים, "שדחף יחד עם מנכ"ל משרדו, אבי מעוז, את הרצון לבנות מחדש את בית הכנסת".

בשנת תשס"ב התקבלה החלטת ממשלה, ביוזמתו של השר, לפיה ייבנה בית הכנסת מחדש. ההחלטה אמדה את עלות הבניין ב-28 מיליון שקלים וחילקה את הנטל בין משרדי ממשלה שונים. 4 מיליון שקלים היה על החברה לפיתוח הרובע להשיג. בפועל הפרויקט לא קודם, וכשארזי נכנס לנהל את החברה בשנת תשס"ד עדיין לא היו למקום תב"ע מאושרת או היתר בנייה. ארזי פעל להשיג את האישורים הנדרשים ואחר כך נכנסה החברה לתקופה קצרה של חפירות ארכיאולוגיות, כמתחייב מבנייה ברובע היהודי.

כאן המתינו לארכיאולוגים כמה הפתעות: ראשית, הם גילו ממצאים מתקופת בית ראשון, וכך למדו שהעיר בתקופה ההיא הגיעה עד ה'חורבה'. הממצא היותר מרגש היה קשת ביזנטית שלמה מתקופת בית שני, ומתחתיה ריצוף של רחוב מאותה תקופה. החוקרים קבעו שזה הוא פיצול של רחוב הקרדו לכיוון הר הבית. כמו כן התגלו במקום כלי בית ושני מקוואות.

מי שיבקר ב'חורבה' החדשה, יוכל לצפות בממצאים המרגשים מימי הבית השני, ולהתרגש עוד יותר כשיראה שבאותה קומה נמצא המקווה החדש של בית הכנסת.

ממצא נוסף היה הסליק העלום מימי תש"ח (ר' מסגרת).

לאחר החפירות החלו העבודות באינטנסיביות מרובה. בסופו של דבר עלה הפרויקט 43 מיליון שקלים, ולא כל משרדי הממשלה עמדו בהתחייבויותיהם הראשוניות.

מי שהשלים את המימון היו ואדים רבינוביץ' (שתרם גם את מנורת הזהב למכון המקדש) ואיגור קולומויסקי, שני נדבנים מאוקראינה. לדידו של ארזי, שני האישים הם בגדר 'רוטשילד' של דורנו.

 

 

***

 

ביניים: רחובות בנוסח 'החורבה'

האדריכל המקורי של בניין ה'חורבה' המפואר היה לא אחר מאשר אסד אפנדי, אדריכלו של הסולטן, שנשלח לבדוק את החיזוקים של המסגד בהר הבית. היהודים ביקשו ממנו באותה הזדמנות לתכנן להם את בית הכנסת.

העובדה הזאת, מלבד שהיא מלמדת על פלורליזם מפליא, פותחת סוגייה נוספת בכל הקשור לבניין מחדש של ה'חורבה'. גם לדידם של אלה שחשבו שצריך לבנות את בית הכנסת מחדש, לא היה ברור שיש לשחזר את בית הכנסת אחד לאחד. היו שאמרו שהבנייה ההיא שייכת לעבר, שהסגנון הוא תורכי וממילא לא אותנטי, שבנייה בכזה אופן תצטרך חיזוקים משמעותיים כי החומרים מהם בנו פעם כבר אינם בנמצא היום, ועוד.

על כל אלה מתווסף מראה העיניים: אין ספק, המבנה מלא הוד. הוא מתנוסס לגובה של 24 מטרים, ציורי הקיר העדינים, הוויטראז'ים, ארון הקודש בן שתי הקומות עם גילופי העץ מצופי הזהב (עבודת יד!) נוצרו בהשקעה מרובה ובתשומת לב מירבית, והיו פרי מחקרה רב השנים של האדריכלית פאינה מילשטיין, וביצועו של אדריכל ה'חורבה', נחום מלצר.  

מצד שני, בית הכנסת מיועד ל-200 מתפללים בלבד. פעם זה היה נחשב קהל גדול, היום כבר לא. דוגמה נוספת לפערים בין אז להיום היא עזרת הנשים הנמצאת בקומה מעל ומצומצמת, יחסית, בגודלה. האם השחזור המדויק כל כך, פרי גאוותם של העושים במלאכה, הוא אכן כה חשוב?

"אם לא היו בונים בדיוק את מה שהיה, זאת לא היתה 'החורבה', עם כל המשמעות שלה, אלא בית כנסת אחר", כך אומר הרב שמחה קוק, רבה הראשי של רחובות ומי שהתמנה על ידי הרב יצחק לוי והממשלה לפני שמונה שנים, לעמוד בראש הוועדה לבינוי החורבה. "זו היתה ועדה של 10-15 איש שתפקידה היה לקלוט את האדריכלים ולקדם את התכניות עד שלב הביצוע. הוועדה היתה מורכבת מציבור די מגוון והיתה הסכמה רחבה שלא לשנות כלום מהבניין המקורי".

הרב קוק מסביר כי באופן הזה מורגש הקשר של העם היהודי להיסטוריה שלו ולמקום עצמו, וכך נהוג בבתי כנסת משוחזרים אחרים - כמו בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי ברובע היהודי, ובמקומות דומים בכל העולם, "אליהם נוסעים מרחק גדול רק כדי לראות איך המבנים האלה היו פעם. חוץ מזה, אם היינו משנים משהו, זה היה פתח למחלוקות רבות".

הרב קוק עצמו נולד בשייח' ג'ארח בירושלים, שם קבע סבו שמחה מנדלבאום את ביתו כדי למשוך אחריו יהודים. את ה'חורבה' שלפני מלחמת השחרור הוא זוכר בערגה ובחרדת קודש, והוא מייחל בכל ליבו לרגע החנוכה ולהשבת קולות התפילה והלימוד אל בית הכנסת. הרב קוק, כאמור רבה של רחובות כבר כמה עשורים, מספר שתלמידי הגר"א היו גם אלה שבנו את רחובות. הכלל הראשון בבית הכנסת הגדול של המושבה אז היה שלא משנים מהנוסח שמתפללים בו בבית כנסת ה'חורבה'.

 

 ביניים: כיפה בלילה אחד

 

גג בית הכנסת הוא כיפה המתנשאת לגובה רב, ואף עולה על גובהו של המסגד הסמוך. ארזי מספר כי כשהבונים של המאה ה-19 הגיעו לשלב הכיפה, הם הפסיקו את העבודות בשל האיסור לעקוף את גובהם של בתי התפילה המוסלמים. "ואז התגייסו כל יהודי העיר העתיקה ובנו את הכיפה בלילה אחד – אני לא יודע איך הם עשו את זה, לנו לקח הרבה יותר מלילה אחד". מצד שני, להם גם לא היה מנוף.

על הכיפה, מבפנים ומבחוץ, קיימת מרפסת היקפית החושפת את הצופה לנוף מרהיב ביופיו, סביב סביב על העיר וגם מעבר לה.   

המבט הנודד משכונות חרדיות ודתיות אל שכונות חילוניות ומהר הצופים אל הר הזיתים, מביא אחריו את התהייה הבלתי נמנעת על האופי שיישא המקום, נושא שהיה ועודנו נתון לוויכוח.

קצה אחד אמר שה'חורבה' יהיה בית כנסת ובית מדרש, כולל הקמה לתחייה של תלמוד תורה 'עץ חיים', (שקיים היום מחוץ לחומה) ומנגד היו שטענו בלהט שזה יהיה מוזיאון ומקום ללימוד היסטוריה ותו לא. הראשונים חוששים מהשתלטות גלויי ראש על המקום הקדוש, והאחרונים חוששים מהשתלטות חובשי מגבעות על המונומנט ההיסטורי החשוב.

"זה אולי הקטע הרגיש ביותר, והוא שרוי במחלוקת", מודה ארזי. "אבל הוחלט שהמקום הוא ראשית לכל בית כנסת, עם רב, שלוש תפילות ביום, שבתות וחגים, כנסים תורניים ולימוד תורה. יחד עם זאת, חשבנו שיש לאפשר לעם ישראל לראות וליהנות מההיסטוריה היהודית שהיכתה שורשים מחדש. תהיה כאן הדרכה, כזאת שתאפשר סיור ולימוד על מה היה פה ואיך נשקפת מכאן ההיסטוריה היהודית".   

לפני שנתיים החליטה ממשלת ישראל שאת בית הכנסת ינהלו שני גופים. האחד הוא 'החברה לשיקום ופיתוח' והשני 'קרן מורשת הכותל' - וזאת על פי הבנה בין שני הגופים. "ההבנה כבר קיימת", אומר ארזי "כבר הוכנו תקנות לביהכנ"ס ותכנית ההדרכה נמצאת בהכנה".

בתקנות, עליהן חתומים שני הגופים, נקבע כי בית הכנסת הוא "אורתודוכסי וממלכתי" ויפעל לבטא את מרכזיותו וחשיבותו "ההיסטורית הדתית והלאומית". בהמשך המסמך מצויין במפורש כי "בשבתות ובימים טובים תיאמר תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל, תפילות מיוחדות יתקיימו ביום העצמאות, יום ירושלים וכד', על פי כללי הרבנות הראשית לישראל". אגב, הסיורים, שיודרכו בידי אנשי 'קרן מורשת הכותל', לא ייערכו במהלך התפילות "ובית הכנסת יהיה סגור לביקורי תיירות בשבתות ובחגים".  

"על התקנות האלה", מנסה ארזי להסביר שיש כוח לנייר, "חתומים גם הרב נבנצאל - רב הרובע, הרב מדינה - רב הרובע, והרב שמחה קוק. שלושתם מקובלים וגם, אם תרצו, חרדים".

גם ארזי אומר שהמחלוקות עדיין קיימות ברקע. יש, למשל, קולות המתנגדים לחיוב להיכנס למקום בצניעות, "אבל ככה זה יהיה - לא עולה על הדעת שזה יהיה אחרת".

עוגן נוסף יהיה רב בית הכנסת, שייבחר במכרז ויצטרך לחתום על התקנות ולהתחייב על קיומן.

אגב, בתקנות לא שכחו הכותבים לציין כי לצד המאמץ לערוך במקום כנסים תורניים, הם יפעלו גם להחזיר למקום את הכתרת הרב האשכנזי הראשי, כפי שהיה נהוג בעבר.

 

חנוכת בית הכנסת מתוכננת ליום שני, ערב ר"ח ניסן, "מועד סיום בניית המשכן", והחגיגות אמורות  להתחיל עוד קודם לכן. יום ראשון יהיה בוקר בו יושמעו קולות התורה בבית הכנסת הבנוי אחרי 62 שנות חורבן. הרבנים המשתתפים יהיו רבים ומגוונים, בהם הרב שלום כהן, הרב ישעיהו הדרי, הרב אליהו מדינה, הרב אליהו זילברמן וההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן.

אחר הצהריים תתקיים חגיגה פתוחה לקהל הרחב ובמסגרתה תתקיים תהלוכת הכנסת ספר התורה הראשון ל'חורבה' מהכותל ועד בית הכנסת, בהשתתפות מוסדות החינוך של הרובע, ספרי תורה מבתי הכנסת בסביבה, הרקדה, מיצג אורקולי ועוד.

ביום שני תתקיים החנוכה הרשמית והממלכתית של בית הכנסת בהשתתפות יו"ר הכנסת, שר השיכון, הרבנים הראשיים לישראל, חברי כנסת, רבנים, תורמים ועוד. אכן התחלה יהודית, ציבורית וממלכתית למקום החשוב הזה. יהיה רצון שכך יהיה גם ההמשך.

ofralax@gmail.com