בשבע 384: להציב גבולות בנחישות

יוני לביא , כ"ה באדר תש"ע

לאלימות הפיזית והמינית שמשתוללת ברחובותינו יש ארבעה אבות נזיקין:

א. חשיפה - אמצעי המדיה חושפים את הילדים לאלימות מטורפת ולפורנוגרפיה חולנית. אתרים למשחקי ילדים מציעים משחקים שבהם המשימה המרכזית היא לפוצץ, לדקור, לרוצץ, לדרוס ובסוף גם לשרוף את הגופה. למה? ככה! זה כבר לא מאבק של הטובים נגד הרעים, אלא סתם הרג לשם הרג. ילד ממוצע מגיע לגיל 18 עם רקורד טלוויזיוני "מפואר" של ארבעים אלף רציחות ומאתיים אלף מעשי אלימות (והחידוש באינטרנט שכאן הוא גם מבצע חלק מהם בעצמו...). אחרי כל זה, מה זה בשבילו לתת איזו כָּאפה מְשַתֶּקֶת לחבר שזרק לו מילה?

ב. אין סמכות – במקומות שבהם התלמיד קורא למורה בשמו הפרטי ואומר להורים שלו מה לעשות, אבדה ההיררכיה הבריאה והטבעית שמסוגלת לייצר רגש כבוד מינימלי לזולת. 

ג. אין ערכים – העולם הפוסט-מודרני שומט את הקרקע מתחת לערכים הבסיסיים ביותר ומעקר את האפשרות להציב גבולות.

ד. אדישות – השבוע פגשתי ילד בכיתה ה' שגולש שמונה שעות ביום בפייסבוק. ולא, הוא לא יתום. יש לו שני הורים עסוקים שדאגו לרפד אותו בכל מנעמי הטכנולוגיה, ומאז הוא לא מפריע להם והם לא מפריעים לו.

וכשיום אחד הילד המסכן, "בן טובים", שגדל באטמוספירה הנ"ל מבצע מעשה עברייני, הכול מגלגלים עיניים מזועזעות, "איך זה קרה? הרי נתנו לו כל מה שהוא רצה?!". הם לא מבינים שזאת בדיוק הבעיה!

אז מה לעשות?

א. לְהַפְנִים שהקשר בין פורנוגרפיה לאלימות מינית חזק מהקשר בין עישון לסרטן הריאות, ולעגן את הדבר בחוק שיאסור הפצת חומרים כאלו לקטינים וייאכף בצורה נחושה. אלימות אינה משחק ילדים, היא רעל קטלני, ופורנוגרפיה עושקת מהילדים את הזכות האלמנטרית ביותר – להישאר ילדים.

ב. מצד ההורים – לעקוב כל הזמן אחרי דרכי הבילוי של הצעירים, להציב גבולות של זמן ותוכן לצפייה וגלישה, ולפתח איתם שיח פתוח על היתרונות והסכנות שבכל דבר.

ג. מצד החברה – לפעול לחיזוק הסמכות ההורית והמורית, ולהעמיד את החינוך לערכים בראש הסולם. הדבר נכון במיוחד בחברה החילונית, שחייבת להתעשת במהרה ולהבין שעל כל עיכוב אנו משלמים בדם.

 

להתחיל לחנך מהגיל הרך

חנה נאמן

לשעבר מנהלת גימנסיה הרצליה

לדעתי, שלושה גורמים עיקריים משפיעים על חינוך ילדינו - והם: ההורים, ביה"ס וכלי התקשורת.

אם מדינת ישראל מבקשת לבער את תופעת האלימות, עליה לנקוט בעשייה גלויה לעין ונהירה לתלמידים, בשיתוף שלושת הגורמים המשפיעים על חינוכם. הצעדים הנדרשים ראוי שלא יתבצעו בשיטת כיבוי שריפות, אלא בדרך של הטמעת נהלי עבודה סדירים.

בקצירת האומר אני מציעה לקברניטי החינוך לאמץ את המפורט להלן:

בביה"ס:

א. להפוך את התלמיד לשותף מלא בתהליך הלמידה. לשותף מלא יש חובות ולא רק זכויות.

ב. להגדיר מפורשות את ערכי ביה"ס ולהניחם בעדיפות ראשונית בחשיבות העשייה הבית ספרית.

בקביעת שתי הנחות יסוד אלה, אני מציעה שבתי ספר ינקטו בשיטה בה נוקטות הישיבות התיכוניות. תלמיד או תלמידה המתנהגים באופן בלתי הולם (פיזית או מילולית) יישלחו לתקופת שיקום ב"ישיבה גבוהה" שבמהלכה הם ילמדו לתעל את כעסיהם בעזרת בוגרים ומומחים לדבר. הם ינותקו מבית הספר בו פגעו בהתנהגותם הבלתי הולמת, ויחזרו אליו רק כאשר ביה"ס "המשקם" יחליט שהם ראויים לשוב. התלמיד חייב להכיר ולקבל את ערכי ביה"ס.

חינוך הורים - אנחנו יודעים היום שיכולות החשיבה שלנו מתפתחות בין הגילאים 5-0. אלה הגילאים שילדינו אינם נמצאים ברשות המדינה. בגיל הרך הורי התלמידים הם האחראים הבלעדיים להתפתחות החשיבה שתלווה את הילד עד מאה ועשרים. תיקון חינוך הורי לקוי בגיל הרך כמעט בלתי אפשרי.

התסכול הרב, שהוא נחלת אותם תלמידים שלא זכו לחינוך הולם בגיל הרך, מוכר בכל שלבי לימודיהם ומהווה בסיס לכעסים, אשר לעיתים, הינם בלתי נשלטים.

אני בדעה שעל המדינה למפות, לזהות ולסווג את האזורים הנזקקים לתמיכה ולכפות חינוך ממוסד כבר בגיל הרך (החל מגיל שנה וחצי) על מנת לאפשר לילד/ה לפתח את יכולות החשיבה שלו באופן מרבי.

 

אם יעדי המשרד ימשיכו להתמקד בהגדלת אחוזי זכאי תעודות הבגרות, ציונים טובים יותר במבחנים הבינלאומיים ורענון שורות המורים ללא כל זיקה הדוקה לערכים לאומיים וחברתיים, לא נראה שניתן יהיה לצפות לשיפור מהותי בהתנהגות הנוער שלנו.