בשבע 385: לימינו של נתניהו

סירובו של ראש הממשלה להקפיא את הבנייה בירושלים עשוי לחלץ את ישראל ממלכודת שיחות הקירבה. גם על גילוי עמידה מזערי שכזה, ראוי להעניק לנתניהו גיבוי מימין.

עמנואל שילה , ג' בניסן תש"ע

ככל שירבו עיתונאים יראי שמיים ומלומדים אשר רוצים ויודעים לשאול, כך יכירו הפוסקים טוב יותר את המציאות היומיומית של העבודה העיתונאית, ויטרחו לעסוק בסוגיה זו ולגבש פסקי הלכה מפורטים

ברק אובמה, ג'ו ביידן והילארי קלינטון ניצלו בציניות מהלך פקידותי שנעשה בעיתוי רגיש כדי לחולל משבר רב עוצמה וחסר הצדקה ביחסי ממשל ארה"ב עם ממשלת ישראל. לחובתו של ראש ממשלת ישראל ייאמר כי עמידתו הכנועה מול הממשל האמריקני עד כה היא שהכשירה את הקרקע להתנפלות הזאת. אבל לזכותו ייאמר כי נכון לשעת כתיבת הדברים, והלוואי שזה לא ישתנה עד מחר, הוא עומד על העקרונות המינימליסטיים שאותם הציבה ממשלתו. הוא מסרב לבטל את ההחלטה לקדם בניית 1600 יחידות דיור ברמת-שלמה, מוסיף להצהיר כי בתום עשרת חודשי ההקפאה תחודש הבנייה ביישובי יו"ש, ואינו ממהר להשיב בחיוב לדרישותיה התובעניות עד כדי חוצפה של מזכירת המדינה קלינטון.

לנוכח התנפלות הפרשנים וחוסר הגיבוי מצד האופוזיציה, ראוי שבשעה זו גם מבקריו של נתניהו מימין יעניקו גיבוי לעמידתו מול הממשל העוין. על כן היטיבו לעשות נאמני ארץ ישראל בליכוד כאשר דחו את העימות מול נתניהו במרכז המפלגה.

אין לדעת אם מקור תעצומות הנפש שמגלה כעת נתניהו הוא חג החירות המתקרב, חנוכתו המתחדשת של בית הכנסת 'החורבה', או ההתחברות המשפחתית המחודשת אל התנ"ך. כך או אחרת, מעט הכבוד הלאומי שעליו ממשיך לעמוד נתניהו עוד עשוי להתברר כקרש ההצלה מפני המערבולת הטובענית של אותן 'שיחות קירבה' שמבקשים האמריקנים לכפות עלינו, בעוד הפלשתינים שוחרי השלום מאדירים את שמה של רוצחת המונים ומנציחים את 'גבורתה' בכיכר העיר.

בני"שים מרתקים

גם אני קראתי את הספר החדש ובעל השם המוזר '831' מאת הרב-הכתב חיים נבון. הרב נבון מתבטא בסגנון בהיר, קולח וזורם, גם בכתיבתו העיתונאית וגם בספר הפרוזה הראשון שלו. ב-'831' הוא מצליח לארוג תמונה אמינה של דמויותיהם ואורחות חייהם של בני ישיבת הסדר בתוך עלילה בלשית שמושכת לגמוא את הספר מכריכה לכריכה. גיבורי הספר, תלמידי הישיבה וגם רבניהם, אינם מלאכים, ואינם חפים מהתמודדויות ואף מפגמים באישיותם או בעברם. אך הרב נבון מוכיח שאפשר לכתוב ספר מעניין גם על בני"שים מן השורה, כאלה שאינם חווים חטאים נוראים, נפילות דרמטיות או קונפליקטים בלתי-פתירים בין התורה לחיים. הספר אינו מתנשא לגבהים רעיוניים ואסתטיים או יורד לעומקים רגשיים, אך אולי זה דווקא מה שעושה אותו שווה לכל נפש ומתאים לטווח גילאים רחב.

לא אמנע מלהעיר כי סיום הספר השאיר בפי טעם מעט חמצמץ. הרב נבון מצטיין בין השאר בהשכלה רחבה ובידע היסטורי מקיף. אם יש בסיס היסטורי שמוכר לו ואינו מוכר לי לסיפור על רב אירופאי, למדן מפליא בעומקו ומקוריותו, אשר על מצפונו העיקה פרשה מזעזעת מימי השואה כמו זו המתוארת בספר - הריני מתנצל מראש ולוקח את דבריי בחזרה. אבל אם מדובר, כפי שנדמה לי, בהמצאה ספרותית של המחבר - הייתי נמנע מלייחס תקלה נוראה שכזאת לרב גדול בתורה, גם אם מדובר בחטא בשגגה, בדמות דמיונית ובמסגרת של עלילה בדיונית. לטעמי, גם השואה וגם חטאים של צדיקים הם נושאים רציניים מכדי להשתעשע בדמיונות אודותם.

בשורה התחתונה, מומלץ למבוגרים וגם לבני נוער, ובהצלחה בספרים הבאים.

תקשורת על פי ההלכה

הרב חיים נבון היה גם המנחה ברוב-טעם של דיון בנושא 'התקשורת במדינה התורה' שנערך השבוע בישיבת ההסדר בפתח-תקווה, בו נשאו דברים והשיבו לשאלות הקהל ראש הישיבה הרב יובל שרלו, איש התקשורת הוותיק חיים זיסוביץ' ואנוכי הקטן. דברים שאמרתי שם בנושא הרגיש של הלכות לשון הרע צוטטו באחד האתרים הדתיים בהדגשים לא מדויקים, אם משום שלא היטבתי להבהיר את עצמי ואם מסיבות אחרות. מכיוון שהנושא הוא בעל חשיבות ציבורית, אבהיר את עמדתי כאן באופן יותר מסודר ומדויק.

ביסוד הכול, עבודתם של עיתונאים דתיים, כמו כל עיסוק של יהודים יראי-שמיים בכל תחום מעשי, צריכה להתבסס על נאמנות להלכה ודבקות בהוראותיה. בתחום הלכות לשון הרע הספר 'חפץ חיים' הוא היחיד שהוא גם מקיף ומפורט וגם נכתב על ידי אחד מגדולי הפוסקים - בעל ה'משנה ברורה', ועל כן עיתונאי ירא שמיים צריך ללמוד אותו היטב.

יחד עם זאת, היישום של הלכות ה'חפץ חיים' בעבודה העיתונאית הוא מסובך למדיי. הסיבה העיקרית לכך נוגעת לשינויים שחלו במציאות הציבורית והמדינית מימי ה'חפץ חיים' ועד היום. לשאלות בתחום שמירת השבת במטבח של זמננו אי אפשר למצוא תשובות מלאות ב'משנה ברורה', משום שהמציאות הטכנולוגית השתנתה. אם בגמרא ובפוסקים נאמרו איסורים מסוימים על השהיית מאכלים על גבי כירה בשבת, לא בהכרח יחול הדין שנאמר לגבי כירת הגחלים של זמנם על כירת הגז או כירת החשמל של זמננו. כאשר המציאות משתנה, יש צורך בהעמקה בשורש הדין וטעמו על מנת להבין כיצד ליישמו במציאות החדשה. אלה הם דברים פשוטים ומוסכמים על הכול, ומשום כך נכתבו ספרים כמו 'שמירת שבת כהלכתה' ועוד ספרים רבים שמיישמים את אותם עקרונות הלכתיים עתיקים על המציאות הטכנולוגית החדשה.

בדומה לכך, מציאות החיים של מדינה דמוקרטית, בה מופקדת בידי האזרח הזכות והחובה למנות את השלטון, פותחת תחום חדש ונרחב של לשון הרע לתועלת, שהותר בתנאים מסוימים. היתרים שנאמרו ב'חפץ חיים' למסור מידע לשותף אודות שותפו בעסק או למשודכת אודות החתן המוצע לה, ייתכן שבחברה דמוקרטית יהוו בסיס להיתר ליידע את הציבור על מעשיהם של שלוחיו-נבחריו. כמובן שההכרעה ההלכתית הקשה הזו אינה מסורה בידיי ובידי חבריי העיתונאים, אלא בידי גדולי הפוסקים. אין כאן תפישה אידיאולוגית מודרנית שמצפה כי ההלכה תתאים את עצמה אליה, אלא ניסיון להחיל את העיקרון ההלכתי המסורתי על מציאות שונה.

בניגוד לנושאים כמו חקלאות, צבא או רפואה, שהמחקר סביב בעיות הלכתיות הקשורות אליהם מתקיים כבר שנים רבות ובהרחבה, המחקר ההלכתי בן דורנו של תחום התקשורת עדיין אינו מפותח, ויש צורך להושיב על כך בתי מדרש ומכונים של מחקר הלכתי. בדרך כלל מחקר שכזה צומח מלמטה, לאחר שאנשים יראי שמיים שעוסקים בתחום מעלים בפני הפוסקים את אופן פעולתם ואת השאלות ההלכתיות הכרוכות בכך. ככל שירבו עיתונאים יראי שמיים ומלומדים אשר רוצים ויודעים לשאול, כך יכירו הפוסקים טוב יותר את המציאות היומיומית של העבודה העיתונאית, ויטרחו לעסוק בסוגיה זו ולגבש פסקי הלכה מפורטים ופתרונות הלכתיים לבעיות ספציפיות.

כהערה נלווית הוספתי ואמרתי כי לאור הבנת חשיבותה של עיתונות לשם שמיים במציאות זמננו, ייתכן שלצורך זה יש מקום להכרעות לקולא בפרטי הלכה מסוימים שהחפץ חיים הכריע בהם לחומרה. וזו דרכם של פוסקי הלכה בכל הדורות, שבמקום שיש בכך צורך מצווה או צורך ציבורי גדול הם מקילים יותר לסמוך על דעה מקלה שנויה במחלוקת, גם אם לא היו מסכימים להסתמך עליה כשמדובר בדבר הרשות. ועוד הוספתי שיש צורך בכך שתלמידי חכמים יעסקו בעיון רב בסוגיות ההלכתיות שנדונו ב'חפץ חיים', כי עיסוק עיוני בנושא חיוני זה אינו נפוץ גם בימינו, כשם שהיה נדיר לפני שנכתב ספר יסודי זה. וכאשר יעסקו בכך גדולי הפוסקים, ייתכן שבהלכות מסוימות יפסקו באופן שונה ממה שפסק ה'חפץ חיים', וכך היא דרכה של תורה. כשם שיש מכונים להלכות חקלאות ולהלכות רפואה, דרושים לנו מכונים להלכות תקשורת שיוציאו ספרי הלכה עם הוראות מפורטות של המותר והאסור.

וכדי שנצא גם עם תכל'ס, אזכיר כאן את מה שכבר פירסמתי בעבר, כי חשוב מאוד להתרגל שלא לקבל כאמת מוחלטת את מה שמתפרסם בתקשורת. כל מי שמכיר את דרך עבודתם של עיתונאים יודע שראוי להטיל ספק במהימנות המידע התקשורתי ובעיקר בדיוקו, ולעיתים פרט חסר אחד משנה את כל התמונה. וכשמדובר באינפורמציה שמתפרסמת בגנותו של אדם כשר מישראל, הטלת ספק שכזו היא גם מחויבת מבחינה הלכתית, שכן גם אם מדובר בפרסום מותר שיש בו תועלת לציבור, עדיין אין היתר אלא לחשוש שמא הדברים נכונים ולנקוט אמצעי זהירות, אך לא לקבל את הדברים כדברי אמת מוכחים.

אז אם קראתם משהו בעיתון בגנותו של אדם כשר מישראל, אל תאמינו. אפילו לא ל'בשבע', אפילו לא ל'שולחן עורך'.