בשבע 385: בגובה הכיסא

מעבר להצגת עברו הקרבי, אחת מהמטרות המרכזיות של ספרו של חלוץ היא בניית השקפת עולם שתשתלב יפה בכל המפלגות הגדולות.

חגי הוברמן , ג' בניסן תש"ע

נפתח בשבח: ספרו של דן חלוץ 'בגובה העיניים' הוא ספר מרתק, כתוב בצורה קולחת, ומתובל בסיפורים עסיסיים. מי שאוהב, כמוני, היסטוריה צבאית, ובמיוחד היסטוריה של חיל-האוויר, לא יכול שלא להיות מוקסם מהתיאורים ומהחוויות. דן חלוץ, בעיני, היה טייס מצטיין ומפקד חיל-אוויר מצוין, ואת הזכויות הללו איש לא יכול לקחת ממנו. מאידך, אני לא בטוח ששם הספר הולם הן אותו או את כותבו. חלוץ כותב כפי שהוא מדבר: בהתנשאות, מעליך, ממש לא בגובה העיניים. השחצנות הטבעית שלו באה לידי ביטוי גם בספרו.

אבל דן חלוץ איננו רק הטייס והמפקד המצטיין, הוא גם רמטכ"ל ההתנתקות והרמטכ"ל הכושל של מלחמת לבנון השנייה. וכמי שנושא את עיניו לפוליטיקה, הוא מנסה רטרואקטיבית לבנות לעצמו, באופן גמלוני במקצת, השקפת עולם פוליטית. וכמי שעדיין לא החליט מה יהיה הבית הפוליטי שלו, את השקפת העולם המדינית שלו הוא בונה בצורה שתתאים גם למרכז הנוטה קלות ימינה, הליכוד למשל, וגם לשמאל: מפלגת העבודה או קדימה (אני נוטה לנחש שבסוף הוא ימצא עצמו בקדימה. תשמרו את העיתון...).

"הניסיון שנצבר עד כה מראה בעליל כי אין לנו, בעת הזו, שותף אמיתי להגשמת החזון (של שתי מדינות – ח.ה.)" – משגר חלוץ ימינה – "מדינה פלסטינית תוכל לקום, אם בכלל, רק אם יהיה גורם כוח המסוגל ליטול אחריות שלטונית, לממש את ריבונותו וגם להבין שיש מחיר לאי עמידה במחויבות". הליכודניקים מן הסתם מוחאים כפיים. וחלוץ ממשיך: "כל צעד נוסף לכיוון הפלסטינים צריך להתחיל מנקודה שבה ברור להם שהטרור נכשל, ושאין בו כדי להביא את מדינת ישראל לוותר על עמדותיה העקרוניות בכל הנוגע לתיקון קווי הגבול, הותרת גושי ההתיישבות הגדולים ומניעת זכות השיבה". תשואות ממושכות מהימין.

זהו, כעת יכול חלוץ לשבור שמאלה: "פתרון לבעיה הפלסטינית אינו רק אינטרס פלסטיני וגם לא צורך בינלאומי. הוא בראש ובראשונה צורך ואינטרס ישראלי. שילובם של שלושה מיליון פלסטינים במדינת ישראל הוא חלום בלהות, שמוטב לנו להתעורר ממנו ולפעול לסיכולו..." עכשיו בשמאל מוחאים כפיים בהתלהבות. "עלינו לשכנע את עצמנו ואת העולם בכנות כוונותינו ולממש מדיניות הנגזרת מחזון ההיפרדות מן הפלסטינים..." (עמ' 240). תשואות השמאל גוברות.

"מהו הפתרון?" – הוא שואל רטרואקטיבית (הפעם בעמ' 318) והוא משיב: "לדעתי הוא מצוי בהבנה שמימוש פתרון שתי המדינות לשני העמים הוא בבחינת 'עוד חזון למועד'..." עוד קריצה חזקה ימינה. "...ובינתיים עלינו לבנות את היסודות למימוש חזון זה" – הצצה חזקה שמאלה.

בנושא ההתנתקות חלוץ לא מפתיע. הוא אינו יכול לטעון נגד המהלך, שהוא היה מתומכיו המובהקים, שבזכות התמיכה זכה בתפקיד הרמטכ"ל. "תמכתי בתוכנית ההתנתקות. סברתי – ואני סבור כך גם היום – שרצועת עזה לא תרמה דבר למדינת ישראל בצד הביטחוני, וספק אם בצד המדיני..." אבל מה עושים כשהוכח שהמהלך היה מוטעה מיסודו? מציגים מיד את האיפכא מסתברא: "גם בלבנון 2000 וגם בהתנתקות לא הוכיחו המהלכים החד-צדדיים את עצמם. בראיה רטרוספקטיבית, מהלך ההתנתקות לא הביא את כל הפירות המיוחלים, הגם שהביא חלק מהם..." ועכשיו יבחר כל אחד מהקוראים איזו דעה של חלוץ מוצאת חן בעיניו, וחשוב יותר – איזו דעה תמצא חן בעיני המפלגה בה יבחר חלוץ בסוף.