בשבע 385: פסיכולוגיה בגירוש

פרשת ההכנה המנטאלית לגירוש עדיין לא תמה: גם במאבקים העומדים לפתחנו צריך להיזהר מפני גיוס של אנשים מקרב ההתיישבות, שנרתמים בתמימותם לקידום ויישום של מעשי עקירה נוספים.

מנורה חזני , ג' בניסן תש"ע

פרשות כמו פרשת הרב אלון מכות גלים. כמו אדוות המים, יש גלים קרובים ויש גלים רחוקים. יש משהו במה שעשו אנשי פורום 'תקנה', שהשיב, לפחות לי, את התחושה שיש אולי בכל זאת יותר מקומץ של אנשים ורבנים בציבור שלנו שמוכנים לקחת אחריות, מוכנים לנקוט עמדה ולעמוד מאחוריה, ואף לשלם עליה מחיר. אולי יש בכך צעד קטן לתיקון של מה שהיה בתקופת הגירוש. רבים מהרבנים, מאנשי הציבור ומהפסיכולוגים, לא נקטו אז עמדה ברורה מספיק בסוגיית הציות לפקודת גירוש. לכאורה פלורליזם לגיטימי, ובפועל - אדישות. אדישות שעד היום נותנת את אותותיה.

ד"ר אמירה דור, אחת הפסיכולוגיות הבודדות שכן נקטו עמדה ברורה  בזמן הגירוש, הוציאה לאחרונה ספרון בשם 'שוב לא ניתן'. הספר עוסק בהכנה המנטאלית שעברו חיילי צה"ל והמתיישבים לגירוש, וטומן בחובו הבנות שיש להן השלכות רבות על כל מאבק שאנו מבקשים לנהל היום, על ההנהגה ועל המצב הנפשי והחברתי של המתיישבים. הבנות שלעניות דעתי רק קצה הקרחון שלהן נחשף ועובד. הבנות מהסוג שאף אחד לא רוצה לדבר עליהן או להודות בהן.

מאחר והדברים בספר נוקבים דיים, אני מבקשת להוסיף נדבך ולתאר כיצד נראו הדברים אז, מהזווית של המגורשים.

מספר חודשים לפני הגירוש קיבלו מתיישבי גוש קטיף והיישובים חומש, שא נור, גנים וכדים שבצפון השומרון, חוברת כחולה לבנה ועליה נכתב: "משפחה מתמודדת". שם הציעו פסיכולוגים למאוימים בעקירה, לצייר ציורים ולקחת חפץ אהוב מהבית וכך להתמודד עם הגירוש. רבים הבינו שהחוברת באה להחליש ולמנוע מאבק, והשליכו את החוברת לפח. אולם דבר אחד היה תמוה מאוד: יחד עם מנהלת סל"ע, היתה חתומה על החוברת גם גוף הפועל למען בריאות הנפש מטעם אחת המועצות האזוריות. אנשי בריאות הנפש שליוו את היישובים בזמני טרור, אובדן ושכול, כלפיהם חשו התושבים אמון והערכה, מפנים עורף ומשתפים פעולה עם מנהלת סל"ע, ביודעם שהמנהלת לא הוקמה אלא לצורך אחיזת עיניים, כאילו תסייע לעקורים להתיישב מחדש, ולמעשה אינה עושה דבר מלבד לקדם את ההרס. כבר ברגע זה הבינו רבים מהתושבים כי הם בודדים במאבקם ובמצוקתם, וכי אם זו עמדת אנשי בריאות הנפש האמורים לתמוך בהם, כנראה שייאלצו להסתדר לבד.

בנוסף לכך, לכל יישוב המיועד לעקירה התמנה מלווה. בחומש היו שתי קבוצות עיקריות: קבוצה שבחרה להיכנע, וקבוצה שבחרה להיאבק. הקבוצה שבחרה להיכנע קיבלה את מלוא הסיוע והליווי, ואילו מהקבוצה שבחרה להיאבק התעלם ה"מלווה" לחלוטין. בשלב מסוים, לאחר שקלטה הקבוצה שבחרה להיכנע כי מנהלת סל"ע אינה מוצאת יישוב שיואיל בטובו לקלוט אותם, החליטו ללכת ולהיפגש עם אריק שרון "חברם" משכבר הימים, ולהתחנן על נפשם. המלווה ליווה אותם לפגישה. בעיני רבים מתושבי חומש פגישה זו היתה משפילה ביותר. מיותר לציין, כי שרון הבטיח לעזור ולא עשה מאומה.

ימים מספר לאחר מכן קרא אלוף פיקוד מרכז דאז, יאיר נווה, לכל רבני האזור לפגישה עימו. הרב מוטי גנירם, שהיה ראש ישיבת 'הר שלום' בחומש, הגיע לפגישה, וראה שם את אותו מלווה. לשאלתו של הרב מוטי "מה אתה עושה כאן?" ענה הלה כי הוא העוזר של יאיר נווה. מי שהתמנה "לעזור" ולתמוך בתושבים בשעתם הקשה, כשאיום כה גדול מתנוסס מעל ראשם, הוא אותו אחד שנותן יד לגירוש ומסייע לו. ולא סתם, אלא שגם האלוף וגם עוזרו הם חובשי כיפה, ומתחזים לאחים.

ביום הגירוש הסתובבו בחומש עובדים סוציאליים ופסיכולוגים רבים. אני זוכרת אותם היטב נכנסים לביתי ביום הגירוש, לבושים בווסט שהלביש אותם צבא הגירוש. בזמן שהחיילים עסוקים במעשה אונס ברוטאלי,  הם שואלים: "מה את צריכה?" "את רוצה מים?" נחמדים לכאורה. אבל כשרואים חיילים חוטפים תינוק הקשור לאימו במנשא, פתאום לא שואלים מה את צריכה. ביודעם איזו טראומה יכולה להיגרם לאם ולתינוק במצב כזה, מחוייבים אנשי בריאות הנפש לסייע לקורבן, ולא לעמוד מנגד. ההכנה המנטאלית הצליחה כל כך לעוור את עיני האנשים היקרים הללו, שבאמת ובתמים באו לעזור, עד שלא ראו מה באמת מתרחש לנגד עיניהם.

כשאני קוראת את ספרה של אמירה דור 'שוב לא ניתן', אני מבינה כי אנשים אלו גויסו כדי להרגיע אותנו וכדי לשכנע אותנו להיכנע. מי שבחר לא לקבל את הגזירה - לא קיבל שום סיוע נפשי במשך התקופה שקדמה לגירוש. אין לי כל ספק שהבחירה שלהם לנהוג כך, גרמה לרבים מהעקורים לאובדן אמון מוחלט בהם.

לא הייתי מפרסמת את הדברים אלמלא הייתי מבינה כי יש להם השלכות על ההווה, ועל היכולת של חלק מהמגורשים להשתקם. נכון להיום, אותם פסיכולוגים שעמדו מנגד, ממונים על השיקום הנפשי של חלק מהמגורשים. איש אינו יכול לבקש סיוע מאיש מקצוע שהפנה לו עורף בשעתו הקשה.

הדברים הם חמורים וסבוכים הרבה יותר. דברים רבים איני יכולה עדיין לומר. פניות לעזרה מגורמים אחרים נתקלות בקשיים מרובים, בהתנגדות ובהכחשה. להבנתי, חלק גדול מהציבור מצוי עדיין עמוק בתוך הטראומה. מה שבטוח, שכמעט כולם מעורבים בדרך זו או אחרת, ולכן מתקשים להשלים עם העובדות כהווייתן. אולי דרוש לנו פורום אובייקטיבי, כמו פורום 'תקנה', אליו נוכל לפנות בלי לכבס את כל הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל גם בלי שהמגורשים יצטרכו לשלם מחיר כפול ומשולש על העוול שנגרם להם.