בשבע 385: איחוד הסטורי

המורים להיסטוריה במערכת החינוך הדתית צופים בחשש כבד את התרקמותה של תכנית לימודים מאוחדת במקצוע למגזר הממלכתי והדתי. במשרד החינוך מבקשים לשדר מסר מרגיע.

עפרה לקס , ג' בניסן תש"ע

יוסי לונדין, מורה להיסטוריה: "החינוך הדתי צריך לחזק את עצמו יותר. הציונות הדתית איננה במצב אופטימלי, אין לה גאוות יחידה. ציבור שאין לו השפעה פוליטית, שמתהלך בתחושה של כפיות טובה, זקוק לחיזוק, ואחת הדרכים היא ללמד את הדרך הציונית דתית כדרך הנכונה ביותר. זה לא הזמן להבליע את הציונות הדתית בתוך האמירה הכללית"

 

ד"ר יהושע מטיאש מביה"ס לחינוך באוני' העברית: "בספרד ניסו ליצור נרטיב אחיד במשך למעלה מ-100 שנה ונכשלו. ברוב המדינות יש ניסיון ליצור נרטיב אחיד שכל האזרחים יוכלו להתגאות בו. אבל ליצור נרטיב שלאנשים מסוימים יהיה כאב בטן איתו - זה לא פיתרון, לא לאזרחים ולא לתלמידים"

 

מורה לאזרחות מהצפון: "מי שחושב שאין הסכמה על הסיפור הישראלי, למעשה חושב שאין לנו מה לעשות כאן יחד ויכול לחפש לעצמו מדינה אחרת. בציבור שלנו, הציוני דתי, נוטים לחשוב שאנחנו רחוקים מהסכמה כזאת, וזה לא נכון. יש המון משותף וצריך להילחם על כך שיהיה כאן סיפור היסטורי אחיד, לפחות רובו"

 

פרופ' יואב גלבר טוען כי העובדה שסף הכניסה ללימודי ההיסטוריה באקדמיה הוא נמוך, מביאה למקצוע אנשים ברמה לא מאוד גבוהה. הסטודנטים האלה מושפעים מאוד מן המרצים והמסרים הפוסט-ציוניים שלהם, ובהמשך הופכים להיות מורים להיסטוריה "פחות מוכשרים וקונפורמיסטים", ולכן מציגים לתלמידיהם את הדעות שבהן הולעטו בעת לימודיהם

 

 

"איזהו גיבור הכובש את יצרו", ציטט נמרוד בפאתוס, ולא הסכים להתערב בקטטה ההמונית שהתנהלה בחצר בית הספר. נכון, הוא מעולם לא אהב להרביץ או לחטוף, אבל עכשיו, כשהתחיל ללמוד מסכת אבות, יש לו גם תירוץ מנומק.

הסיטואציה הזאת ורבות כמותה מופיעות, מן הסתם, בחלומותיהם של יו"ר המזכירות הפדגוגית החדש של משרד החינוך, ד"ר צבי צמרת, ושל השר גדעון סער, שלא שוקטים על השמרים לרגע. השניים החליטו שהחל משנת הלימודים הבאה יילמדו פרקי אבות בבתי הספר הממלכתיים, המורים ילמדו את פרקי התנ"ך ברצף ולא בצורה תלושה, ייערכו חידוני תנ"ך ותוכנס שירה עברית למערכת, וגם עולי הגרדום ישולבו בתכנית הלימודים. הרוח, ללא ספק, נכונה ורבים מרגישים שאפשר לנשום לרווחה אחרי שנים שבהן יולי תמיר ניהלה ושלטה במערכת.

ואולם, לכוונות הטובות עלולות להיות גם השפעות מרחיקות לכת לכיוונים אחרים. צמרת, למשל, ביקש לקבל לידיו את תכניות הלימודים בהיסטוריה בממ"ד ובממלכתי - תכניות שונות במהותן - כדי להשוות ביניהן. הוא אף אמר בפורומים סגורים כי יש לאחד את התכניות. הכוונה חיובית בעיקרה: מיתון התכנית החילונית תעשה לציונות רק טוב, ובבניית סיפר (נרטיב) אחיד לכלל ילדי ישראל יש מן התרומה לאיחוד אזרחי העתיד. ואולם, כשממזגים תכניות צפויים גם שינויים בתכנית הממלכתית-דתית. המורים הדתיים להיסטוריה, שכבר נכוו במקצועות אחרים, חוששים מתכנית שתמחק את הייחודיות הדתית ותביא בכנפיה פוסט ציונות, האדרה של תנועות השמאל ומחיקת נקודות הדגש דתיות הנמצאות במערכת.

"גם אם היום הראש נכון", הם אומרים "מחר יכולה לחזור כפילה של יולי תמיר למערכת ולערוך את תכנית הלימודים מחדש. מרגע שיאוחדו המסלולים, כבר אין אחריות".  

 

מס שפתיים לדתיים

"לא היה ולא נברא", מסר ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית, ל'בשבע'. לדבריו, היוזמה לאיחוד המסלולים איננה צפויה בעתיד הקרוב ו"לא נעשים מהלכים לקדם את זה". לצד צפירת ההרגעה הזאת, מדווחים המורים להיסטוריה על מציאות מעט אחרת: במכרז על תפקיד המפמ"ר (מפקח מקצוע ראשי) החדש, למשל, נשאלו המועמדים מה עמדתם בנושא האיחוד, וגורמים במשרד מספרים ששמעו את צמרת מדבר על כך בכמה פורומים. באולפנית בטבריה, בראשה עמד במשך שנים מי שמכהן היום כראש המינהל לחינוך דתי, אברהם ליפשיץ, כבר יישמו באופן חלקי את המגמה הזאת, כשתלמידות מהאולפנית למדו יחד עם תלמידות מבית הספר החילוני בעיר חלק מהחומר לבגרות. הכוונה אולי אינה מיידית, אבל המורים כבר יודעים לומר שדרושה ערנות.  

 

עד לפני כשבועיים לא היה מפמ"ר ללימודי היסטוריה בחינוך הממלכתי דתי. המפמ"רית הקודמת, שרה וידר, עזבה כבר לפני תקופה והמכרז התנהל בעצלתיים. באותה עת חששו המורים להיסטוריה ממחטף.

ואולם גם כעת, כשבועיים לאחר מינויה של גב' בלהה גליקסברג לתפקיד, לא ברור אם החוששים יכולים לשוב בשלווה לספרי הלימוד ולטושים המחיקים, גם בשל העובדה שסביב המינוי של גליקסברג קם רעש גדול, מטענות על הטייה ושחיתות ועד איומים לפנות לבג"ץ. כאוס כזה הוא רק תירוץ נוסף לאחד את המסלולים תחת מפמ"ר אחד, חילוני, ולהגיד לאוטונומיה בלימודי ההיסטוריה הדתית 'שלום' בלי 'להתראות'.

כאב הבטן הגדול של העוסקים בהוראת ההיסטוריה נובע מהתכנית החדשה באזרחות, שנבנתה כדי לחנך את אזרחי המדינה בצורה אחידה (כולל ערבים ודרוזים). תכנית זו הוציאה תחת ידיה ספר בהסכמה רחבה שהתקבל בהחרמה כללית אצל הערבים, וגם הממ"דים לא ששים ללמדו בגלל הנטייה הברורה שלו לכיוון הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את זכויות הפרט ומתעלמת מצרכים של קהילות ודתות. מהספר ההוא, מספרים המורים, נשרו הדילמות הציוניות-דתיות והציטוטים התורניים הם כל כך מעטים שאפילו היועץ הדתי של הספר (ד"ר אביעד הכהן) אמר כי הם "מס שפתיים". בשורה התחתונה יצא ספר שטחי ומעגל פינות, כלשונו של הכהן. דילמות וחיבוטים אמיתיים בין זכויות וסמכויות, שהם נשמת אפו של מקצוע האזרחות, לא עברו את כריכת הספר. לא מן הנמנע שהתסריט יחזור על עצמו שוב, במקרה הטוב, או אפילו יהיה חמור יותר, כאשר תכנית מאוחדת תשאיר היסטוריה של מגזרים מסוימים בחוץ.

 

"אני משוכנע שצבי צמרת ימשוך יותר לכיוונים הציוניים, כפי שהוא מבקש לעשות מהפכה בכל התחומים", אומר יוסי לונדין, מורה להיסטוריה וחבר ועדת המקצוע, "אני מבין את הכוונה החיובית, אבל יש כאן גם סכנות. אם המערכת הממלכתית תאמץ את התכנית הממ"דית - אין בעיה, אבל זה ככל הנראה לא מה שיהיה ואז יתחיל משא ומתן ודברים ייראו כמו באזרחות".

לונדין מסביר כי הדברים תלויים ביכולת המיקוח של אנשי הוועדה וכן בהרכבה הספציפי. פרט לכך, הוא אומר, ברגע שמאחדים את המסלולים אין דרך חזרה. "מחר יהיה שר אחר ולך תדע לאן זה הולך. כלקח ממה שהיה בעבר, ברור לי שמישהו יבלע מישהו אחר, ולנותר יזרקו עצמות". לונדין גם לא מתבייש לדבר על חשיבות קיומה של האוטונומיה החלקית לדתיים במערכת החינוך, שהיבלעות של עוד מקצוע בתוך המערכת הכללית תחליש אותה עוד יותר. המקצועות הנלמדים היום בנפרד הם לימודי הקודש, ספרות והיסטוריה, וגם למקצוע האזרחות עדיין קיים מפקח ראשי נפרד. אגב, בספרות כבר נעשה ניסיון איחוד שכשל. "אפילו על תכנית ליבה לבית הספר היסודי לא הצליחו להגיע להסכמה".

לונדין יודע היטב מדוע הוא מבקש לשמר את מעט האוטונומיה הקיימת. "החינוך הדתי צריך לחזק את עצמו יותר. הציונות הדתית איננה במצב אופטימלי, אין לה גאוות יחידה. ציבור שאין לו השפעה פוליטית, שמתהלך בתחושה של כפיות טובה, זקוק לחיזוק, ואחת הדרכים היא ללמד את הדרך הציונית דתית כדרך הנכונה ביותר. זה לא הזמן להבליע את הציונות הדתית בתוך האמירה הכללית".

לונדין, המשמש מדריך ארצי באזרחות וגם מרכז תכנית תורנית להכשרת מורים במקצוע, חושב שאם באזרחות בכל זאת יש טעם ליצירת תשתית אזרחית אחת, ולכן היה נימוק אמיתי להתוויית תכנית אחידה, הרי שכאן לא כך הם פני הדברים: "היסטוריה היא קריאה של העבר, וכאן כל ציבור צריך לעמוד על הייחודיות שלו".

 

 פרעות או מאורעות?

על היסטוריה הם רבים? יתמהו המפהקים הסדרתיים, ויבקשו לעמוד על נקודות עקרוניות יותר בחינוך הילדים כמו תודעה לאומית, זהות קבוצתית ומגזרית, עמדה בקשר למדינת ישראל ולתפוצות, מקומה של ישראל בעולם... אופס: על אלה בדיוק נסובים לימודי ההיסטוריה. ואם לא הרגשתם כך כשחבשתם את ספסל הלימודים, אנא הגישו תלונה כלפי המורים שלכם אצל נציב תלונות הציבור במשרד החינוך.

אי אפשר ללמד את כל ההיסטוריה היהודית והעולמית - זה ברור. מה שמוביל לבחירת תכנים מסוימים בכל מסלול לימודים, וזהו למעשה ההבדל הראשון בין תכניות הלימודים בממלכתי ובממלכתי-דתי, קשור לנקודה הזאת. בממלכתי לומדים הרבה יותר היסטוריה כללית, בדתי נותנים יותר מקום להיסטוריה של עם ישראל. גם הדגשים בתכניות שונים: בדתי מתעכבים על התמודדות היהודים עם המודרנה, לומדים על שו"תים בשואה וסוגיות נוספות שיש להן זיקה לשמירת המסורת. כל אלה נעדרים כמעט לגמרי מהתכנית החילונית.

הבדל נוסף ואולי מהותי יותר הוא הגישה אל המקצוע. מי שעמד בעבר בראש ועדת תכניות הלימודים בהיסטוריה לחטיבת הביניים, היה פרופ' משה צימרמן, אשר השווה את ילדי חברון לנוער ההיטלראי, את חיילי צה"ל לחיילי האס.אס. ואת התנ"ך ל'מיין קאמפף'. כשבוצע פיגוע באוניברסיטה העברית אמר צימרמן בלי להתבלבל ש"אוניברסיטה שנמצאת מאה מטרים משטח כבוש איננה צריכה להתפלא על כך שהפכה לחלק מהמלחמה". מאז כבר חודשה תכנית הלימודים, אבל טביעות אצבעותיו של הפרופסור עוד ניכרות בה.

 

אורלי אילני, מפתחת ספרים ואתרים בהיסטוריה עבור משרד החינוך, סבורה גם היא שלצד היותו מקצוע מדעי, לימוד ההיסטוריה מעצב זהות. מאחר שכך, יש לו מטרות לאומיות וחברתיות, מה שמביא לכך שהוא מושפע מהשקפות דתיות ופוליטיות. ככותבת ספרי לימוד במקצוע, אילני מרגישה את השניות הזאת על כל צעד ושעל, למשל בבחירת אירועים, תמונות או מונחים שייכנסו לתוך ספר הלימוד. הדוגמאות הן רבות: איזה אירוע מן המאה ה-19 יותר חשוב להזכיר? את העלייה לארץ או את הגירת היהודים לארצות הברית, שהיתה, מבחינה מספרית, הרבה יותר משמעותית? דיר יאסין או כפר קאסם? להתעכב על גדולי ישראל והישיבות או על מדענים יהודים, לעיתים מתבוללים? אילני מסבירה שהדבר אמור גם לגבי ניסוח מונחים, כאשר כל בחירה מביאה עימה אמירה ערכית. האם לכתוב 'מאורעות' או 'פרעות', 'נישואים בין דתיים' או 'התבוללות'? וכך אפילו בתמונות הנבחרות לספר.

אילני מוסיפה על ההבדלים בין המסלולים: "בחינוך הממלכתי כיום יש מגמה של הבלטת יתר של אירועים שבהם הערבים היו הנפגעים בתקופת מלחמת העצמאות, הדגשת זווית הראייה של הצד השני והאופי היחסי של האמת ההיסטורית. גם מגמות אלה נובעות מתוך תפישה שרואה בהיסטוריה גורם מעצב זהות, במקרה הזה - זהות מוסרית ופוליטית". לעומת המגמה הזאת, מצביעה אילני על פחות ביקורת וביקורתיות בחינוך הממ"די, והיא חושבת שגם את זה יש לשנות, משום שיש להזכיר אירועים שבהם הצד השני נפגע, אבל במידה: "לא להוציא את זה מכל פרופורציה".

אילני מצביעה גם על הבדל בין המורים להיסטוריה בשני המגזרים. לדבריה, קיימת שחיקה בתפישה הציונית בשניהם, מגזר אחד נוטה יותר לכיוון החרדי והאחר לכיוון האוניברסלי (נחשו מי נוטה להיכן).

היא תומכת באיחוד תכנית הלימודים משום שלדעתה הדבר יחזק את המכנה המשותף, ו"יש לנו רק מדינה אחת". עם זאת, היא מבינה את המורכבות: מצד אחד, גם לא-דתיים אמורים להתעניין ביחס הרבנים לציונות, אבל בדרכם עומדים קשיי שפה ותרבות. "תלמיד וגם מורה בממלכתי, מתקשים לקרוא טקסטים בשפה תורנית". אילני מוסיפה ואומרת שאיחוד תכניות אינו יכול לבוא על חשבון דברים החשובים לציבור הציוני דתי, כגון לימוד על ההתיישבות הדתית, דמויות רבניות ועוד. וכן, היא מודעת לכך שאיחוד יחשוף גם את התלמידים הדתיים לאירועים שבתכניות נפרדות הוא לא היה לומד עליהן. חשיפה כזאת היא חיובית בעיניה.

אינך חוששת מכך שבעת איחוד יחדרו רוחות פוסט-ציוניות מן האקדמיה לתוך תכניות הלימודים?

אילני חולקת על עמדת הפתיחה של השאלה, המזהה אקדמיה עם פוסט-ציונות. "הבעייתיות בגישות פוסט ציוניות צריכה להדאיג את כל הציבור ללא הבדל מגזרי. זה לא קשור לאיחוד התכניות. אם יהיה איחוד, יש יותר סיכוי לייצוג של רוחות ציוניות בספרי הלימוד הממלכתיים".

 

סטודנטים מולעטים בפוסט-ציונות

מי שכן מותח קו ישר בין אקדמיה לפוסט-ציונות הוא פרופ' יואב גלבר, איש אקדמיה בעצמו שעומד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה. גלבר פרסם לפני מספר חודשים מאמר במסגרת 'המכון לאסטרטגיה ציונית', שם כתב כי חלק מהמורים באוניברסיטה הם בעלי גישות "פוסט מודרניות, פוסט ציוניות ורלטיביסטיות, ללא סובלנות לגישות אחרות". לדברי גלבר, העובדה שסף הכניסה ללימודי ההיסטוריה באקדמיה הוא נמוך, מביאה למקצוע אנשים ברמה לא מאוד גבוהה. הסטודנטים האלה  מושפעים מאוד מן המרצים ובהמשך הופכים להיות מורים להיסטוריה "פחות מוכשרים וקונפורמיסטים", ולכן מציגים לתלמידיהם את הדעות שבהן הולעטו בעת לימודיהם.

גלבר כותב כי הרוחות הפוסט ציוניות חדרו למערכת החינוך לאחר שאנשי האקדמיה החלו להיות מעורבים בתכני הלימוד, וכן כתוצאה מכך שאת כסא שר החינוך איישה בשנים האחרונות שורה של שרי חינוך מן השמאל כשולמית אלוני, יוסי שריד ויולי תמיר. שריד, כזכור, ביקש ללמד על כפר קאסם, תמיר הורתה ללמד על הנכבה.

הרוח החדשה הזאת, כותב גלבר, מושפעת לא רק מהגישה האידיאולוגית של אנשי האקדמיה אלא גם מהתפישה שלהם את המקצוע. לדידם, לימודי ההיסטוריה נועדו לטפח חשיבה ביקורתית ולתת הכשרה מקצועית לתלמידי התיכון כשלב מקדים לפני לימודים גבוהים בתחום. גלבר מערער על הקביעה הזאת וטוען שהמקצוע הוא מעצב זהות מהמדרגה הראשונה.

"גלבר הוא ידידי אבל אני חולק עליו", אומר פרופ' דן מכמן, יו"ר ועדת המקצוע בממ"ד, איש אוניברסיטת בר אילן וההיסטוריון הראשי של 'יד ושם'. מכמן מבהיר שהוא איננו מכיר תכנית אופרטיבית לאיחוד בין המסלולים, ואולם במישור העקרוני הוא חושב שצריכה להיות תכנית ליבה אחת משותפת לכל המגזרים, עם מקום ליחידות בחירה לכל בית ספר.

בניגוד לגלבר, טוען מכמן שמקצוע ההיסטוריה לא אמור לעצב את זהות התלמידים. "תפקידה הראשוני של הוראת ההיסטוריה הוא לתת לתלמיד את כלי הידע והניתוח להבנת העולם בו הוא חי. אם תלמיד חי במציאות מסוימת, למשל במצב שבו יש קונפליקט עם פלשתינים ואחרים, התכנית צריכה ללמד אותו למה זה כך. בנוסף, הוא בן לחברה מסוימת: יהודית או דתית, והוא צריך כלים להבנת החברה הזאת. אבל זה לא צריך להיות כלי של השלטון לעיצוב כל התלמידים באופן מסוים".

פרופ' מכמן מסביר שסוגיות היסטוריות צריכות לעלות על שולחנם של המורים והתלמידים, תוך שהן מנותחות מזוויות שונות. לדבריו, התלמיד הדתי יצא בעבר לחיים אחרי שלמד את הדברים באופן מאוד צר, ואז הגיע לצבא ולאקדמיה, פגש אמיתות אחרות, רחבות יותר, הופתע מאוד וכך זהותו התערערה. מכמן אומר בפה מלא שמבחינתו ה'נכבה' צריכה להיות חלק מתכנית הלימודים. "אין הרבה שעות לימוד והמסגרת אינה רחבה, אבל אני צריך להביא את מה שקרה ואת האופן שבו הפלשתינים מפרשים את מה שקרה, גם אם זה לא מדויק מבחינה עובדתית. אם לא אעשה זאת, התלמיד יידע שיש מאבק ולא יבין מדוע. צריך ללמד מה המסגרת והיחס והסיבה להתנהגות של העולם הערבי כלפי ישראל".

ובכל זאת, אם תקום ועדה משותפת שתאחד את המסלולים, אין משהו שאתה מפחד להפסיד באיחוד כזה?

"כל תבנית היא הסכמה רחבה של בעלי דעות שונות. כרגע סיימנו למעלה מ-4 שנים של גיבוש תכנית חדשה בתוך המגזר שלנו, ואני חושב שהמגזר הכללי יכול לאמץ אותה בשתי ידיים. יש שם יותר יהדות אבל יש בה גם עדכון והסתכלות אחרת על ההיסטוריה הכללית".

מתי תילמד התכנית החדשה הזאת? מכמן חושב שאולי נכדיו הצעירים יזכו להתכונן לבחינות הבגרות לפי המתכונת שטווה סבם.

 

מדינה אחת – סיפור אחד

 

"בשיעורי ההיסטוריה אנחנו לא מלמדים היסטוריה אלא מחנכים, מלמדים סיפור יסוד, ובקביעה הזאת מסתיימות טענות הפוסט-מודרניסטים", אומר מורה דתי מצפון הארץ, החפץ בעילום שמו, "אני מלמד כאן היסטוריה אחת, וכמה קילומטרים מכאן, בסוריה, מלמדים היסטוריה אחרת, ובלבנון היא גם שונה וכך גם בירדן, כי לכל אחד יש את סיפור היסוד שלו, לכל קבוצה יש את מה שחשוב לה לספר".

אחרי הנחות היסוד הללו, אומר המורה שצריך שיהיה סיפור יסוד אחד לכולם, גם לחרדים, לפחות באחוז גבוה של הסיפור, ומבחינתו "מי שלא רוצה שיהיה סיפור משותף, שיקים מדינה אחרת".

נכון, מסכים המורה, קיימים ויכוחים, אבל את חלקם, שהם אינם מהותיים, אפשר להציג כוויכוח בין היסטוריונים. "צריך לבנות תכנית ליבה משותפת שתקיף 80 אחוזים מהמקצוע, ו-20 אחוזים שכל מורה יחליט מה התוכן שהוא מוסיף. הציונות הדתית תיתן את הדגשים שלה, הקיבוצים את שלהם ואפילו יהיה מקום להיסטוריה מקומית".

הנכבה? אין לה מקום בתכנית הלימודים הזו, סובר המורה, שמסביר: "אני לא מלמד היסטוריה כמקצוע מדעי. ברגע שאני מלמד היסטוריה אני מחוייב ללמד את כל הסיפורים של כולם, אבל ברגע שהוא יהפוך למקצוע מדעי הוא ייעלם, כמו שקרה לתנ"ך בבתי הספר הממלכתיים".

 

אתה אומר דברים שתיאורטית נשמעים יפה. אבל בפועל, אחרי שאתה מוותר על האוטונומיה של מערכת החינוך הדתית, איך אתה גורם לכך שהסיפור המשותף יהיה מאוזן ונכון מבחינתך?

"זו כבר שאלה פוליטית. לדעתי, הוועדה שתשב במשרד החינוך צריכה לייצג פוליטית זרמים שונים במדינה".

 

גם אתה מבכה את תכנית הלימודים החדשה באזרחות. גם שם היתה ועדה שישבה וגיבשה תכנית. האם לא צריך ללמוד לקח ממה שקרה?

"אז לא היה מי שיעשה את זה ביחד. לא היתה ערנות לכך בצד הדתי. שולמית אלוני, שהיתה אז שרת החינוך, הבינה היטב את מי היא ממנה לוועדה המגבשת את תכנית הלימודים, והציבור שלנו לא הבין במה מדובר".

לדברי המורה, צריך הסכמה מקיר אל קיר בוועדה שכזאת ולא רק הסכמה של רוב, "ואני טוען שהסכמה כזאת אכן קיימת ושאת רוב ההיסטוריה אנחנו מסכימים איך ללמד. מי שחושב שאין הסכמה על הסיפור הישראלי, למעשה חושב שאין לנו מה לעשות כאן יחד ויכול לחפש לעצמו מדינה אחרת. בציבור שלנו, הציוני דתי, נוטים לחשוב שאנחנו רחוקים מהסכמה כזאת, וזה לא נכון. יש המון משותף וצריך להילחם על כך שיהיה כאן סיפור היסטורי אחיד, לפחות רובו".   

 

"לנסות לכפות הר כגיגית על ציבורים, וגרסאות היסטוריות אחידות - זה לא יילך, אנחנו לא בנקודה הזאת במערכת החינוך היום", כך אומר ד"ר יהושע מטיאש, מנהל המחלקה ללימודי הוראה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

מטיאש מסכים שיש חשיבות ליצירת נרטיב מסוים אחיד בין אזרחי המדינה דרך מערכת החינוך, אבל מסביר שזה לא תמיד הולך. "בספרד, למשל, ניסו ליצור נרטיב אחיד במשך למעלה מ-100 שנה ונכשלו. ברוב המדינות יש ניסיון ליצור נרטיב אחיד שכל האזרחים יוכלו להתגאות בו. אבל ליצור נרטיב שלאנשים מסוימים יהיה כאב בטן איתו - זה לא פיתרון, לא לאזרחים ולא לתלמידים". לדברי מטיאש, חברה יכולה לשאת מספר נרטיבים היסטוריים אם היא סובלנית ומכילה ריבוי. "אבל אם היא לא סובלנית, וכל קבוצה תובעת את האמת המוחלטת - אזי היא צריכה סיפור היסטורי אחיד". למרבה הפרדוקס, דווקא בחברה כזאת תהיה בעיה לקבוע נרטיב אחיד.

 

מטיאש תומך בגיבוש שידרה היסטורית אחידה, משום שגם הוא מאמין שזהו מקצוע מעצב זהות. ההיסטוריונים, הוא אומר, צריכים לתמוך את התיאוריה שלהם בעובדות, אך מצד שני לא מדובר במדעי הטבע, ומשום כך יש מקום לריבוי פרשנויות.

מטיאש, המגיע מן המגזר החילוני, חושב שבבתי הספר הממלכתיים יש להיסטוריה מעמד נכבד ורחב יותר מאשר בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. "בתוך הממ"ד יש עולמות תוכן אחרים שמעצבים את הזהות של התלמידים: יש משנה ותלמוד ותנ"ך. בחינוך הכללי, ההיסטוריה תופסת את המקום של כל אלה".

אמת היא שמטיאש חושש מסינתיזה שתהיה מוטה כלפי צד זה או אחר. "מי יקבע את הנרטיב? השר הזה או שר אחר? המזכירות הפדגוגית הזאת או זאת שתבוא אחריה? אני נגד זה שמשרד החינוך כופה דברים מלמעלה בלי דיון ציבורי, כאילו שהוא צריך לקבל את כל ההחלטות הנוגעות לחינוך הילדים".

מטיאש מנסה להאמין שמשרד החינוך יוביל תהליך כזה בזהירות ולא בתקנות מינהליות, וחושב שאפשר להגיע להסכמה, תוך חשיפת התלמידים לנרטיבים שונים וריבוי נקודות מבט. כשמעמתים אותו מול התכנית המאוחדת באזרחות, שהותירה רבים, חילונים ודתיים, עם 'כאב בטן' כהגדרתו, הוא לא מזדהה. התכנית ההיא הולמת את דעותיו ואת תפישתו כלפי המתרחש במדינה. על אף שעמדתו האישית שונה מזו הרווחת בציבור הציוני דתי, חשוב לו שהדברים יתבצעו בהסכמה. אם לא, הוא אומר, המקצוע יאבד את גובהו משום ש"המורים לא יזדהו איתו וילמדו אותו כמצוות אנשים מלומדה".

 ofralax@gmail.com