בשבע 385: קציני מחוז ש"י יצאו בזול.

50 אלף שקל פיצויים שנפסקו על מעצר שווא של כיתת הכוננות ביצהר.האם בית המשפט העליון יכפה על מושב נבטים לצרף אליו משפחה בדואית?. השופטים הפנימו את המסר והחלו לגבות מחיר כבר על העלבת יוצאי אתיופיה.

יאיר שפירא , ג' בניסן תש"ע

פסק הדין של שופטת בית משפט השלום בירושלים, אשר חייב את משטרת ישראל לשלם פיצויים לארבעה מתושבי יצהר, אינו סיבה למסיבה. 50 אלף שקל שפסקה השופטת עירית כהן לחברי כיתת הכוננות ביישוב הם מחיר נמוך ביותר לפרשה, שהיתה אמורה להיות ציון דרך בתולדותיו של מחוז ש"י ושל יחסי המשטרה עם המתיישבים היהודים.

לפני למעלה מחמש שנים הגיע נאדר עלאן מלווה בשוטרים אל הדיר של משפחת מלאכי ביצהר. בחסות המשטרה לקח עלאן, ערבי עם היסטוריה מפוארת של תלונות סרק נגד אנשי היישוב, את העזים בדיר, לאחר שהתלונן כי אלו נגנבו ממנו. המשטרה, שציפתה לקצור את פרי הפרובוקציה המתוכננת, תיצפתה על מספר תושבים כשהם דולקים אחר הערבי כדי להשיב את הגזלה. וכשכיתת הכוננות של היישוב יצאה לשטח כדי לברר על מה המהומה, הפעילה המשטרה כוחות יס"מ שארבו במקום ועצרו באלימות רבה את כיתת הכוננות.

אנשי כיתת הכוננות תבעו שלושה שוטרים. הראשון ביניהם הוא יעקב גולן, רכז המודיעין של משטרת אריאל, שלטענתם ביים את האירוע כולו. השופטת קבעה כי גולן מילא דו"חות שקריים בהם תיאר את חברי כיתת הכוננות כאילו שתקפו את הערבי. השני הוא גיל דשא, קצין חקירות, לגביו קבעה השופטת כי חזר וטען בבתי המשפט השונים שבידי המשטרה נמצא סרט המתעד את תקיפת הערבי בידי העצורים, למרות שתקיפה כזו לא היתה מעולם. האחרון הוא אליעזר אלהרר, מי שהיה מפקד היחידה המרכזית במחוז, אשר יצא אל העיתונאים והבהיר כי העצורים תקפו רועה ערבי תמים ושדדו את צאנו תוך כדי איומים בנשק.  

המשטרה לא העזה להעמיד לדין את חברי כיתת הכוננות באף לא אחד מהסעיפים החמורים הרבים שייחסה להם. מחוז ש"י לא יכול היה להסתכן בדיון רציני בבית המשפט, שכן ככל שהתארכו הארכות המעצר של הארבעה הלכה והתבהרה תמונה לפיה דווקא השוטרים הם שהפליאו בעבירות משמעתיות ופליליות בפרשה חמורה של עלילה מתוכננת.

אנשי כיתת הכוננות, בסיוע התנועה לזכויות אדם ביש"ע ובא-כוחם עו"ד אלעד רוזנבלט, ביקשו לחשוף בהליך משפטי אזרחי את התנהלותה הבלתי נסבלת של המשטרה. אך השופטת כהן לא ששה לשתף פעולה. היא מיהרה לקבוע, לרווחת השוטרים, כי אין בכוונתה לדון בסיבה שבגללה בחרו שוטרי המחוז לסייע לערבי לשדוד את הדיר ביישוב. היא פסקה פיצוי מינימאלי של עשרת אלפים שקל לכל אחד מהנפגעים, הוסיפה עוד עשרת אלפים שקל הוצאות משפט, ומיהרה לסגור את הפרשה.

החלטה גורלית

מבלי לקבל את הסיקור הראוי לה, מונחת בימים אלו על שולחנם של שופטי בית המשפט העליון אחת הבקשות הגורליות ביותר לעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לפני כשלוש שנים החליטה משפחת זכאי ממושב נבטים שבנגב לעזוב את היישוב. מאז, למרות מחאות חריפות של שכניהם, הם מנסים להשכיר את נחלתם במושב למשפחת טארבין - משפחה משבט בדואי גדול היושב באזור.

מזכירות האגודה החקלאית של המושב לא העזה לקרוא לדברים בשמם, ולדחות על הסף את הסוף הידוע מראש לאופיו היהודי של המושב. כדי לנסות ולמסמס את העניין, דרשה מזכירות המושב ממשפחת טארבין לעבור ועדת קבלה. המשפחה הבדואית, בתמיכת משפחת זכאי, התנגדה להליך בטענה כי משפחות יהודיות השוכרות במושב לא נדרשות לעבור ועדת קבלה. מזכירות האגודה טענה כי אמנם מי שמבקש לשכור יחידת דיור לא נדרש לעבור ועדה, אך כשמדובר בהשכרת נחלה דורש תקנון המושב את הפרוצדורה, כדי להבטיח את התאמת המשפחה המבקשת לקהילה.

בית משפט השלום בקרית גת הוציא לבקשת המושב צו מניעה נגד משפחת טארבין ומשפחת זכאי. בית המשפט המחוזי ביטל את הצו, במקביל לכך שהשוכרים והמשכירים צמצמו את חוזה השכירות ואת היקפו. אך אנשי המושב ערערו לעליון, ותנועת המושבים, החוששת כי המושבים החלשים בנגב יפלו זה אחר זה לידי הבדואים אם ייפרץ הסכר, ביקשה להצטרף כמשיבה לעתירה.

זכאי וטארבין הגיעו בשבוע שעבר לבית המשפט העליון כמי שההצלחה מונחת בכיסם. למוסד הזה הרי לא יצא שם טוב במיוחד כמגן על אינטרסים לאומיים. אך להפתעתם הרבה נראה כי לפחות ההתעקשות בת שלוש השנים שלא להופיע בפני ועדת הקבלה, לא תזכה לתמיכתם של השופטים. נשיאת בית המשפט, השופטת דורית בייניש, שלחה אותם לוועדת הקבלה, כשהיא מציינת כי אם החלטת הוועדה לא תישא חן בעיניהם הרי הם יכולים לשוב לבית המשפט.

ההחלטה לא תישא חן בעיני משפחות זכאי וטארבין. אנשי המושב נחושים שלא לפתוח פתח להתיישבות במושב לאנשי השבט השכן. ההיסטוריה מלמדת כי העותרים הערבים בעתירות הללו מעולם לא ויתרו עד לניצחון הצפוי בבית המשפט העליון. מימון ההליכים המשפטיים היקרים מעולם לא היווה בעיה ולא היה מונח על כתפיהם.

בשורה של החלטות אנטי-ציוניות הפקיע בית המשפט העליון את יכולתה של המדינה להבטיח שליטה יהודית באזורי הספר. בעשור האחרון התברר כי בית המשפט לא יאפשר הקמת יישובים קהילתיים ליהודים בלבד. על הסוכנות היהודית נאסר לשווק פרויקטים כפריים בלעדית לציבור יהודי, וקק"ל נדרשת למכור גם לערבים אדמות שנרכשו בכספי העם היהודי כדי לייהד את הארץ. התיישבות ערבית ביישובים העירוניים היהודיים מעולם לא הוגבלה. בית המשפט בראשותה של בייניש אומנם הפתיע כעת את משפחת טארבין, אך ספק גדול אם הוא יעז לבטל את התקדים שנקבע בימיו של נשיא בית המשפט הקודם, אהרון ברק.

כזכור, בעקבות עתירה שהוגשה לפני כ-15 שנה כפה ברק על היישוב הקהילתי קציר, שבפתחו של ואדי ערה, לקבל לשורותיו את משפחת קעאדן מבקעה אל גרביה. כמו כולם גם השופט ברק ידע אז כי מדובר בסנונית ראשונה, ובעקבותיה יבואו רבים שיערערו את השליטה היהודית בצפון ובדרום. ואין לנו אלא להדהד באוזניכם את קול חזונו של ברק בפסק הדין ההוא, שהחודש מלאו עשור שנים לנתינתו. "ראוי לדעת ולזכור כי אנו עושים היום צעד ראשון בדרך קשה ורגישה", כתב ברק. "מן הראוי לצעוד בדרך זאת עקב בצד אגודל, שלא נמעד וניכשל, אלא נתקדם בה בזהירות ממקרה למקרה, לפי הנסיבות של כל מקרה. עם זאת, גם אם הדרך תהיה ארוכה, חשוב שנדע תמיד לא רק מאיִן באנו, אלא גם לאן אנו הולכים".

עבירת משמעת חמורה

עלבונם של יוצאי אתיופיה הפך לנושא רגיש במיוחד בבתי המשפט. בשבוע שעבר דיווחנו כאן על ערעור המתנהל כנגד פסק דין של בית משפט השלום בירושלים, שלא הרשיע מורה שבעת שכרותו העליב שני שוטרים ממוצא אתיופי. השופט שהערעור מתנהל בפניו זכה לא מכבר לביקורת קשה משופטי בית המשפט העליון וממסע תקשורתי עוין, לאחר שלא הרשיע נהג שהדף ברכבו קופאית חניון ממוצא אתיופי. השבוע התברר כי בבית הדין לעבודה בתל אביב הפנימו את המסר, והיושבים בדין לא לוקחים סיכונים מיותרים.

אל בית הדין הגיעה תביעת פיצויי פיטורים של עובד בחנות למוצרי חשמל שעבודתו הופסקה. מהתיק עולה דמותו של עובד שאינו חרוץ במיוחד, ואינו שש על כל עבודה בחנות. לפני שנתיים וחצי נכנסה לבית העסק לקוחה ממוצא אתיופי ורכשה מספר מוצרים. בעל החנות ביקש מהעובד לסייע לה להעביר את תכולת העגלה העמוסה אל מונית שחנתה בסמוך. העובד ביקש להשתחרר מהמטלה, שכן באותו בוקר חש שלא בקו הבריאות. בעל הבית התעקש. העובד זעם, צעק כי הוא לא סבל, הוא לא סובל אתיופים והוא מתפטר. העובד עזב את החנות, ובעל הבית סייע בעצמו ללקוחה הפגועה. לאחר יומיים חזר העובד, התנצל, וביקש לחזור לעבודה. בעל הבית סירב. הוא גם סירב לשלם פיצויים, בטענה כי העובד התפטר.

בית הדין קבע כי על מנת שייקבע שהעובד אומנם התפטר חייבת להיות ודאות שאמנם התכוון העובד לסיים את העבודה אצל מעבידו, ונתן ביטוי חד-משמעי לכוונתו להביא את יחסי העבודה לידי גמר. בפסיקה נקבע כי הדיבור המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות ברור, ומשום כך אין לתפוס עובד או מעביד במילתם כשהודיעו על התפטרות או על  פיטורים מתוך רוגז או בעיצומה של מריבה. על כן קבע בית הדין כי  העובד למעשה פוטר והוא זכאי לפיצויים.

אך להבליג על עלבונה של האישה האתיופית לא אבו השופטים, גם אם הדברים המעליבים כלפיה נאמרו מתוך רוגז. "העובדה כי התובע מאמץ משפחה אתיופית אין בה לכפר על דברים שנאמרו בעת כעס, וכך גם התנדבותו במסגרות אחרות" כתבו השופטים "וצר לנו על דברים כאלה הנאמרים כלפי ציבור שהינו חלק מאוכלוסיית ישראל".

החוק מאפשר לבית הדין לשלול ממפוטר שעבר עבירת משמעת חמורה את פיצויי הפיטורין, או חלק מהם. עבירת משמעת שאינה חמורה, קובע החוק, אינה עילה לשלול מהעובד פיצויים. עבירת משמעת חמורה היא כזו הגורמת נזק חמור למעביד. אך גם נזקם הצפוי של השופטים אינו עניין של מה בכך. השופטים קבעו ללא נימוק כי העלבת הלקוחה היתה עבירת משמעת חמורה, ושללו מהעובד 30 אחוז מפיצויי הפיטורין להם היה זכאי.