בשבע 385: מזל תאומים

חגית רוטנברג , ג' בניסן תש"ע

הם היו זוג תאומים שכמעט אף אחד לא הצליח להבדיל ביניהם. לשניהם אותו שיער שחור וחלק, שניהם בעלי פנים שחומות בצבע הזית, שניהם גבוהים ורזים והולכים תמיד נעולים בסנדלים, בקיץ ובחורף.

האמת שאף אחד לא ממש ניסה להבדיל ביניהם, כי אף אחד לא שם לב אליהם כמעט. זאת אומרת, המורים שאלו אותם מדי פעם אם הכינו שיעורי בית, ועל לוח התורנים בכיתה הם היו רשומים כמו כולם, אבל התאומים אסי וששי היו כמעט שקופים. הם לא הזמינו אף פעם חברים הביתה, כי הם התביישו: היה להם בית קטן וצפוף בקצה השכונה הדרומית בעיר. שני החדרים היחידים בבית היו מלאים באחים קטנים שכל הזמן עשו רעש ובלגן, וגם לא היו ממתקים לכבד בהם את החברים.

הם לא הצטיינו בספורט, כדורגל או כדורסל, וגם המורים לא הכי אהבו אותם: אסי היה ישן ברוב השיעורים, וששי לא הבין כלום, אפילו שהמורה היה חוזר ומסביר לו לפחות שלוש פעמים כל דבר. אסי וששי היו תמיד עם פנים עצובות כאלה, כי לא היה להם על מה לשמוח: ההורים שלהם היו מובטלים, לא היה כסף לקנות צעצועים או בגדים חדשים, הם לא הצליחו בשום מקצוע בבית הספר ולא היה להם אפילו חבר אחד.

אבל יום אחד אסי התחיל לחייך. זה היה באחר צהריים אחד שבו שוב הוא ברח מהבית כי נמאס לו לשמוע צעקות. הוא התיישב מתחת לעץ בחורשה שליד בית הכנסת, ושקע במחשבות עצובות. בלי לשים לב, הוא נטל לידו ענף עבה שנפל מהעץ, והתחיל לגרד את קליפתו באמצעות האולר שהחזיק בכיסו. הוא קילף שכבה ועוד שכבה, ולאט לאט הענף קיבל צורה. אסי הביט בענף שוב ושוב, ולפתע דמיין שהוא רואה בו צורה של ג'ירפה. הוא המשיך לגלף את הענף ביותר ויותר עדינות ודיוק, עד שבתום שעה של עבודה מאומצת הוא הביט בענף בהנאה: כן, עכשיו זה ממש נראה כמו ג'ירפה אמיתית! חיוך של סיפוק נמתח על שפתיו. "וואו, בכל זאת אני טוב במשהו", אמר לעצמו בהתרגשות.

ואצל תאומים כמו אצל תאומים – הכל קורה ביחד. שבוע לאחר מכן התארח ששי אצל סבא וסבתא בכפר. כשהיה לו משעמם, נתן לו סבא בלוק ציור גדול ומגש מלא בצבעי מים ססגוניים. "קדימה, ששי, תראה לי איזה מוכשר אתה", אמר סבא. ששי בהתחלה משך בכתפיו באי רצון, כי מה פתאום שהוא יידע לצייר? אבל סבא ממש הכריח אותו לקחת בידו את המכחול ולהתחיל לעבוד. ששי טבל את המכחול בצבע אדום, ואחר כך בצהוב, בכחול ובירוק, ולאט לאט התמלא הדף בצבעים וצורות שהפכו לתמונה חיה ממש של שקיעה בחוף הים. כשששי סיים, סבא הביט בתמונה ושרק בהתפעלות: "אתה בטוח שלא ציירת עד היום? איזה כישרון מבוזבז!" קרא וטפח בעידוד על כתפו של ששי. ששי הביט בתמונה המרהיבה שוב ושוב: "לא יכול להיות שאני ציירתי כזה דבר יפה", אמר לעצמו, אבל הלב שלו קפץ מרוב אושר.

התאומים התחילו בחיים חדשים ממש: אסי המשיך לגלף ולפסל בעץ ויצר דמויות יפהפיות, תוך שהוא נעזר בעצותיו של מומחה לפיסול. ששי הלך ללמוד ציור בחוג מקצועי, ובסוף השנה זכו ציוריו במקום הראשון. התאומים הפכו להיות חברותיים, הצליחו בלימודים ועזרו לתלמידים מתקשים.

חלפו שנים. ששי היה לצייר מפורסם ובעל שם, ויצירותיו של אסי הוצגו במוזיאונים ברחבי הארץ. כשחגגו לשניהם יומולדת 50, שאל אותם הנכד הקטן של אסי: "אולי תגלו לנו בסוד איך הצלחתם כל כך?" אסי וששי הביטו זה בזה, ואז אמר אסי: "כל אחד, גם במצב הכי קשה, צריך להאמין שיש בו משהו טוב, וכשהוא מגלה את זה – הכול נהיה טוב".