בשבע 385: מביא גאולה לעולם

קינג, מחלוצי גואלי הקרקע במזרח הבירה, מספר על מרדפים סוערים יחד עם חוליות מג"ב בעקבות בנייה בלתי חוקית, מסביר מדוע בית המשפט הוא האחראי העיקרי לזיופי המסמכים שמבצעים ערביי העיר.

יאיר שפירא , ג' בניסן תש"ע

"בכל שבוע אנחנו מפיצים פלאיירים בערבית. מעודדים אותם ללכת לעבוד בחו"ל, מעודדים אותם למכור נכסים כדי שיהיה להם כסף להשתקע בחו"ל. אם המדינה היתה לוקחת את הכסף שהיא משקיעה בביטחון באזור, או אפילו רק בגדר, ומשקיעה אותו בסל הגירה, המצב היה נראה כאן אחרת"

"הייתי נוסע עם הקטנוע למקומות ששם בונים, מזעיק את הפקחים או את משמר הגבול והיינו תופסים אותם על חם ומחרימים ציוד. אז מערבלי הבטון התחילו לעבוד בלילה. תפסנו אותם בלילות. ואז התחילו לעבוד עם מערבלי בטון קטנים, תפסנו גם אותם. הם היו משתפרים ואנחנו משתפרים יחד איתם"

"החלום שלי הוא שלכל ילד יהודי, לברית, לבר מצווה או לכל המאוחר לחתונה, יהיה נסך טאבו על קרקע בארץ. לא עוד תעודות של עץ שהוא לא שלך, אתה לא יודע אם הוא קיים ולמי עוד מכרו אותו, ואולי הכסף ששילמת הגיע לאיזו עיר ערבית. שלא יגיע יהודי למצב בו הנחלה היחידה שיש לו בארץ ישראל זו חלקת קבורה"

 "אני משתדל לחשוב מחוץ לקופסה", אומר לי אריה קינג. משפט משעשע במיוחד כשהוא יוצא מפיו של מי שנחשב גם בקרב אנשי העמותות רבי המעללים של מזרח ירושלים, לפרוע מכולם. אנדרסטייטמנט לא זר לקינג - אחרי הכול הוריו עלו לפני יותר מארבעים שנה מבריטניה. הם הצטרפו לקיבוץ הדתי עלומים שבנגב המערבי, שם נולד אריה אל המרחבים שבין בית הספר היסודי בקיבוץ, בית הספר התיכון בקיבוץ יבנה, וישיבת ימית בגוש קטיף. שנות נעוריו עברו עליו בטיולי אופניים, כשהעיר עזה היא חלק בלתי נפרד ממושא שיטוטיו. "הייתי מסתובב הרבה בעיר עם אחמד, הפועל הוותיק שעבד בקיבוץ".

יום אחד, כשהם שוב מניחים את בית הספר מאחור, יצא אריה, אז נער בשביעית, עם אחדים מחבריו לשטח, שם הם נתקלו בכרוזים של האלוף במיל' רחבעם זאבי. "הוא שוטט אז בארץ ועשה נפשות למפלגה חדשה", מספר קינג "אלו היו הזמנות לכנס של גנדי באשדוד. הגעתי לשם עם עוד חבר. היתה שם במה עם רמקולים, המון כסאות ריקים וגנדי שעמד שם לבד. הגענו רק אנחנו, שני ילדים על אופניים". זאבי הקדיש את מלוא תשומת הלב לקהל המצומצם והצעיר. קינג נכבש מיד והתגייס לפעילות אינטנסיבית בתנועה הצעירה. "היינו בקשר הדוק ממש עד השבוע בו נרצח", הוא אומר.

שבועות של שוקולד

הוא התגייס לשייטת וביקש להשתחרר לאחר שהבין כי התנאים לא יאפשרו לו להמשיך ולשמור על אורח חיים דתי. "היום המצב שונה לחלוטין, אבל אז נאלצתי להתקיים במשך שבועות על שוקולד כדי לשמור על כשרות. בשבתות לא הייתי מצליח כמעט להגיע לקיבוץ בגלל שהיו משחררים אותנו ביום שישי בשעה מאוחרת. ויש לי עד היום תמונה שבה אני מניח תפילין, מתגלח ואוכל בו זמנית כדי להספיק הכל לפני מסדר בוקר". הוא המשיך בגבעתי, יצא לקצונה והצטרף ליחידת שמשון, שפעלה בעזה מכורתו. לאחר שנה פורקה היחידה בעקבות הסכמי אוסלו, וקינג פרש מהצבא ויצא לטיול ארוך באמריקה. כשחזר לארץ נרשם לאוניברסיטה העברית, שם למד מזרחנות וערבית. "זה מצחיק אבל כל העבודות שלי בבית הספר תמיד עסקו בערבים. כתבתי על לבנון, על מצרים, על הערבים בארץ ועל מלחמת אירן עירק".

סמוך לתחילת הלימודים שמע מחבר שמחפשים אדם שירכז התיישבות יהודית בהר הזיתים, ונרתם למשימה. "זו היתה תקופה מטורפת. גרתי יחד עם רועי שרון כתייר במלון פטרה הערבי, סמוך לשער יפו ברובע המוסלמי. מאוחר יותר נזרקנו באיזה בית בעיר העתיקה". ב-97' נכנסו קינג ושרון יחד עם עוד מספר רווקים ושלושה זוגות לבתים בשכונת מעלה הזיתים, בראס אל עמוד. בלחץ האמריקנים, הורתה הממשלה לשלוש המשפחות להתפנות ורק עשרה רווקים הורשו להישאר ולגור במקום. "המשטרה היתה מגיעה פעמיים ביום לבדוק אם אנחנו לא יותר מעשרה. אם היינו רוצים להביא למקום בת שירות, היינו מוציאים לה אישור שהיא כביכול באה לנקות". היום, שלוש עשרה שנה מאוחר יותר, גרות במקום ארבעים משפחות בשלב א' של הפרוייקט. גם קינג התמסד מעט: הוא התחתן, הקים במקום את ביתו, וכיום הוא מנהל מספר עמותות העוסקות בעיקר בנושא של גאולת קרקעות, ובנושאים דמוגרפיים ותכנוניים במזרח ירושלים.

"החודשים הראשונים במעלה הזיתים קבעו לשמחתי את מערכת היחסים עם השכנים עד היום. מצד אחד, ניסיונות שהיו לפגוע בנו נענו במהירות בתגובה שלנו. שן תחת שן. או יותר נכון כמה שיניים תחת שן. מצד שני, היתה פתיחות מלאה כלפי השכנים שלנו. היתה לנו כלבה שקראו לה בלה. היא היתה במשך רוב היום מסתובבת עם הילדים הערבים, הם גם היו מקבלים חופשי את האופניים ורוכבים עליהם.

"היה הומלס ערבי בשם אבו מוסא, שהיה גר במשאית נטושה בשטח של משפחת מוסקוביץ' (מייסדי השכונה). בחורף קשה אחד, פתאום ראינו אותו מסתובב בשלג בחוץ, עובר בין המשפחות הערביות בית אחר בית ומבקש שיפתחו לו. הוא לא הרגיש טוב, ולבסוף הגיע אלינו. היה לנו חובש, קראנו לאמבולנס. כשאמבולנס מגיע לאזור כזה, הוא מגיע עם מג"ב וסירנות. כל הערבים יצאו לראות את אבו מוסה יוצא מהחצר שלנו לאמבולנס. אחר כך באו אליי כמה מהם ואמרו לי, ראינו מה עשיתם. זה עשה להם משהו".

בכל זאת עברו הרבה שנים, ואתם לא פעם מגיעים לעימותים משפטיים עם השכנים הערבים בגלל רכישות של נדל"ן בשכונה. אתה לא יכול לטעון שעוינות לא הולכת ומתפתחת.

"השכנים הצמודים אלינו מעולם לא הזיקו לנו, ואנחנו עושים את המקסימום כדי ללכת לקראתם. מי שעשה את כל השיפוצים אצלנו הוא שכן בשם מוחמד. הוא גר בשטח של מוסקוביץ' (ארווין מוסקוביץ', מהבולטים שבגואלי האדמות בירושלים, י"ש) כפולש. היו לנו משפטים נגדו לפינוי, ובאותם ימים הוא היה משפץ לנו מבנים. כשרצו לזרוק עלינו בקבוקי תבערה, הוא היה בא אלינו ואומר ששמע במסגד שהלילה יזרקו מהכיוון ההוא. דיווחנו למשטרה והיא חיכתה שם ותפסה אותם. הייתי נכנס למוחמד לכוסות קפה כדי לדון איתו איך מפנים אותו במינימום פגיעה. לשנינו היה ברור שהוא לא נשאר שם. הייתי אומר לו: אני לא רוצה לזרוק אותך לכלבים, בוא תגיד לי איך אני מוציא אותך בצורה שתצא גבר אל מול השכנים שלך והמשפחה שלך, ותצא גם על הרגליים מבחינה כלכלית.

"שכנים אחרים שלנו, אבו סעוד, הם בני דודים של יאסר ערפאת. אתה נכנס אליהם לסלון, תמונות של יאסר ערפאת בכל מקום. מוסא ערפאת, אח של יאסר ערפאת, שהיה מפקד המשטרה הפלשתינית, היה מגיע אליהם עם הג'יפ שלו בשנות הפריחה של הרשות הפלשתינית, בימי ברק, ביילין ובן עמי, כשלרשות הפלשתינית נתנו לעשות בירושלים כל מה שהיא רוצה. הם היו עומדים מול התקשורת ואומרים שאלו שכנים טובים, שהם מקווים שיהיו הרבה כמונו כי בזכותנו המקום יהיה נקי ושקט וערך הקרקע יעלה. לחתונה שלי, אם המשפחה, הדודה של יאסר ערפאת, שלחה לאשתי שרשרת. כשהגשנו תוכנית בנייה לשכונה שלנו, עשרים ושניים שכנים ערבים קיבלו הודעה אישית מהרשויות כדי שיוכלו להתנגד. בסופו של דבר התוכנית אושרה עם אפס התנגדויות מהשכנים. היום הילדים הללו, שהסתובבו עם הכלבה שלי ונסעו על האופניים שלנו, הם בני עשרים פלוס. כשזורקים אבנים על המשטרה, אני הולך לשם והם באים ליד כל ההפגנות והבלגן ואומרים: אהלן עסאד, מה שלומך?".

עסאד?

"עסאד זה אריה בערבית, ככה הם קוראים לי".

הערבים מעדיפים ימניים

אנחנו רואים מערכות יחסים שונות במקומות שונים בהם מתיישבים גרים בשכנות צמודה לערבים. קשה להתעלם מההבדל בין מערכת היחסים הטובה אצלכם או בעיר דוד, למתיחות שקיימת בעיר העתיקה או לעוינות והאלימות שקיימות בחברון.

"זה קשור במידה רבה לרקע הכלכלי של הערבים במקום, לפוליטיקה הפנימית שלהם ולעוד משתנים רבים. בסילוואן למשל, למוכתר היו יחסים קרובים של שנים מול המשטרה, אז הוא הוביל תהליכים מול התושבים. הוא רוצה שיתוף פעולה, הוא רוצה המשך יחסים. בשמעון הצדיק העניינים מובלים על ידי אנשים וכוחות שמגיעים מבחוץ. אבל יש גם את ההתנהלות היהודית, בחברון היא אחת ובירושלים היא אחרת. וגם בירושלים, ההתנהלות של דוידל'ה בארי בעיר דוד אינה דומה לזו של מתי דן בעטרת כוהנים בעיר העתיקה. שניהם היו מורי ורבותי, אך כל אחד מהם פועל אחרת. דוידל'ה דוגל בצורה של עבודה ביחד עם הערבים כדי לקדם את האינטרסים המשותפים, ושיתוף פעולה צמוד עם האוכלוסייה הערבית. למתי דן יש פחות אפשרויות לפתח את העיר העתיקה וליצור את  המצב שכדאי לערבים לעבוד עם עטרת כוהנים. בעיר העתיקה יש פי עשרה תושבים מבעיר דוד. יש שם אוכלוסיות מורכבות, שטח מורכב. בעיר דוד השטח קטן יחסית, מעט משפחות. מאוד קל לרכז מאמץ ולהראות לערבים שכדאי להם לעבוד ביחד".

ואפשר להוכיח לערבים שכדאי להם לעבוד יחד עם מתיישבים יהודים במזרח העיר?

"זה לא סוד שערביי מזרח ירושלים רוצים להישאר תחת ריבונות ישראלית. יש להם ביטוח לאומי חינוך, ביטחון. על פי הסקרים של הרשות הפלשתינית מדובר בשבעים ושבעה אחוז, אני טוען שזה יותר. כשאני בא אליהם היום בשער המזרח, בענתא, אני אומר להם: זה טוב לכם שאני אהיה פה, כי אני אלחם איתכם בגדר. אני נגד הגדר, לא כמו השמאלנים שרוצים אתכם רחוק. לי אין בעיה לחיות ביניכם".

איך זה מסתדר עם הסיסמה של גנדי, אנחנו כאן והם שם?

"כי יחד עם כל זה אני מעודד אותם להגר, בשום פנים ואופן לא בכוח. בכל שבוע אנחנו מפיצים פלאיירים בערבית. מעודדים אותם ללכת לעבוד בחו"ל, מעודדים אותם למכור נכסים כדי שיהיה להם כסף להשתקע בחו"ל. אם המדינה היתה לוקחת את הכסף שהיא משקיעה בביטחון באזור, או אפילו רק בגדר, ומשקיעה אותו בסל הגירה, המצב היה נראה כאן אחרת. תאר לך מה היה קורה אם היו קובעים שכל מי שלא זכאי לעלות על פי חוק השבות זכאי לסל הגירה.

"יש לנו תנועה שנקראת הגר, על שם אימו של ישמעאל, המטרונספרת הראשונה. אנחנו מפרסמים בעיתונים ערביים מודעות עבודה בחו"ל. יש לנו מיליון ישראלים וילדים של ישראלים שגרים רק בארה"ב. למה שלא יהיו חצי מיליון ערבים ישראלים שיגורו ויעבדו גם הם שם? רק תפתח להם את העיניים. תפתח את ידיעות ומעריב בכל סוף שבוע במודעות הדרושים. לא תספור פחות משלושים מודעות המציעות רילוקיישן: דוכנים בקניונים, עבודות אבטחה, נהגים, מובינג. אז למה שלא יהיה 'מוסא מובינג' בניו יורק של איזה ערבי מחברון? פנינו לחברות השמה בינלאומיות ואמרתי להם שאני אפרסם להם חינם. הוצאנו ככה נהגי משאיות, רופאים, אחיות. בביקור האחרון שלי בקנדה במסגרת העבודה, פגשתי ערבי שסידרנו לו שם עבודה, והוא הכיר לי שני חברים שלו, שהוא הביא אותם. ברגע שאתה מביא אחד, הוא מביא את החבר. מאוחר יותר הוא מתחתן ומביא את המשפחה. לא פעם אנחנו משלבים את זה עם רכישת הקרקע. אחת האפשרויות להגירה בכל מיני מדינות כמו קנדה ואוסטרליה היא להגיע עם כסף, להשקיע במדינה ולקבל אזרחות. הם מוכרים לנו נכס במאתיים אלף דולר והם מסודרים".

אתם זוכים לאיזה שהוא שיתוף פעולה ממלכתי לעידוד של הגירת ערבים?

"להיפך. לערביי יהודה ושומרון אני קורא אסירי ציון. המדינה שלנו עושה הכול כדי שהערבים יישארו כאן. היא לא נותנת להם אפילו להגיע לנמל התעופה בן גוריון. תפסתי את בני אלון, שהיה אז שר התיירות, ליברמן היה אז שר התחבורה. אמרתי לרב בני: תוביל את זה. קח את טרמינל אחד ותהפוך אותו לטרמינל של ערביי יהודה ושומרון. שים אוטובוסים במחסומים, הם יראו כרטיס טיסה במעבר של קלקיליה ויוסעו היישר לטרמינל. ייסעו, יראו שטוב שם ויישארו. אמרו לי שהשב"כ מתנגד והיוזמה נפלה".

חמור בבית הקברות

"המקום הראשון שנשאבתי אליו היה בית הקברות בהר הזיתים", מספר קינג על ראשית פעילותו במזרח העיר, "גרתי סמוך לשם וראיתי שבית הקברות החשוב ביותר לעם היהודי מוזנח בידי המדינה ונראה כמו המזבלה של סילוואן. הייתי הולך לכותל לפני עשר שנים ורואה קברים עם חמור קשור אליהם. עד היום אתה יכול לראות מערת קבורה עתיקה או מערת גניזה המשמשות דירי עיזים. וזה קורה בירושלים, לא ברומניה, לא באוקראינה ולא במזרח גרמניה".

אתה חושב שההזנחה של הרשויות במקום מכוונת?

"העירייה והממשלה באופן פוליטי ומכוון, מאז 67' ועד היום, מזניחות את מזרח ירושלים כדי לקבע תמונה, לציבור ולעולם, שזה מזרח וזה מערב. זה מה שטדי קולק עשה עם כביש מספר אחד, הוא הציב  סוג של גבול. אומנם אין גדר, אבל כשאתה עובר את הכביש - עברת לעיר אחרת. אתה רואה את זה, אתה שומע את זה ואתה מריח את זה.

"בשנת תשס"ד התחלתי לחקור את העניין של הבניה הבלתי חוקית במזרח ירושלים. שנתיים מאוחר יותר הוצאתי את הדו"ח שלדעתי הוא המקיף ביותר שנכתב בעניין, שישים עמודים ומאה עשרים נספחים. זה היה בתקופה שבה עבדתי בעמותת אלע"ד. בעמותה נתנו לי אז ליזום פרויקטים שלא היו קשורים לפעילות הליבה שלהם. בהתחלה הצלחנו לגייס את מג"ב להילחם בבניה הבלתי חוקית. הם הרי נמצאים בשטח כל הזמן, ועבירות בניה הן עבירות פליליות, אז למה שהמשטרה לא תיתן יד בנושא? יצאה אז חוות דעת משפטית שאפשר להחרים כלים המשמשים לבניה בלתי חוקית. הייתי נוסע עם הקטנוע למקומות ששם בונים, מזעיק את הפקחים או את משמר הגבול והיינו תופסים אותם על חם ומחרימים ציוד. אז מערבלי הבטון התחילו לעבוד בלילה. תפסנו אותם בלילות. ואז התחילו לעבוד עם מערבלי בטון קטנים, תפסנו גם אותם. הם היו משתפרים ואנחנו משתפרים יחד איתם. באחד המקרים היתה לנו תפיסה גדולה מאוד בבית חנינא ולא היה מקום לאכסן את כל הכלים באותו אזור. אז שינענו אותם לבסיס מג"ב בקצה אחר של העיר. היה מדובר על שמונה כלים שצריך היה להשגיח שלא יברחו. וכך יצאנו בשיירה כשאני מוביל אחריי את הכלים ומג"ב נוסעים מאחור.

"היינו שותפים לתפיסה של פקח של משרד הפנים שקיבל שוחד. היינו רואים אותו נכנס לבתים לא חוקיים, והיינו בודקים האם הבית דווח כבית לא חוקי ומגלים שבכלל לא דווח שהבית קיים. דיווחנו למשטרה. למחלק המיעוטים במזרח ירושלים היו כמה תיקים שהם קיבלו אותם מאיתנו מוכנים, הם רק סידרו וערכו אותם והגישו לפרקליטות. אנשים נכנסו לכלא על שזייפו מסמכים והשתלטו על אדמות של יהודים במזרח העיר".

אומרים שתעשיית זיופי המסמכים בתחום היא מתוחכמת וגדולה, המשטרה ובתי המשפט לא מצליחים להשתלט על התופעה?

"במסגרת העבודה התברר לנו כי גדול הסייענים לזייפני מזרח ירושלים הוא בית המשפט. אם אתה רוצה היום לגנוב קרקע ולקבל על זה תעודת כשרות, אתה עושה את זה דרך בית המשפט. באים שני ערבים לבית המשפט, הם מציגים סכסוך, אך למעשה משתפים פעולה. האחד בתפקיד המוכר, מביא מסמך מזויף שהוא קנה את הקרקע מיהודי. השני בתפקיד הקונה, מביא מסמך שהוא קנה את האדמה מהמוכר. המוכר תובע את הקונה וטוען שהוא שילם לו עבור העיסקה רק שלושים אחוז ממה שסוכם והוא מבקש מבית המשפט שיקבע אחד מהשניים: או שהוא משלם את הסכום הנותר בתוך שבועיים והנכס נרשם על הקונה, או לחילופין שבית המשפט יקבע כי העיסקה מבוטלת, והנכס יירשם על שמו. בית המשפט לא חוקר, הם מגיעים לפשרה ותוך שבועיים יש להם פלומבה של השופט ההוא או של השופטת ההיא. באים לטאבו עם החלטת בית המשפט ורושמים את הנכס על שם אחד משניהם, ואז מוכרים את זה לצד שלישי, ערבי שטוען שקנה את זה בתום לב ובנה על הקרקע בית של ארבע מאות מטר. לצערי הרב, לזייפנים הללו יש גם משתפי פעולה יהודים, עורכי דין למשל שעורכים להם את ההסכמים הפיקטיביים".

והפשע משתלם? הרי עברייני הבניה בירושלים המזרחית נמצאים תמיד תחת החרב המתהפכת של צווי הריסה.

"יש המון כסף סעודי שנשפך כאן", אומר קינג ומצביע על מסמכים שאסף במחקר על הנושא. "הנה שלט על בית לא חוקי, 'הקרן הסעודית לסיוע לעם הפלשתיני'. הנה מסמך שנתפס באוריינט האוס. מכתב מפייסל חוסייני ליאסר ערפאת ש'מבקש לסייע למוטב במשכנתא של ארבעים אלף שקלים' והנימוק הוא כי שום בנק לא מוכן לתת לו משכנתא, מכיוון שזו בניה לא חוקית. יש קרן איראנית, יש קרן של הבנק הערבי. יש גם חברות פרטיות שמתפרנסות מהעניין. הן באות לערביי מזרח ירושלים, אומרות להם: קח כסף, תבנה לא חוקי על הקרקע. שמונה דירות הולכות אלינו, ארבע דירות נשארות אצלך. הרי הסיכוי שיהרסו לך את הבית במזרח ירושלים היום הוא כשני אחוז. מדובר כאן בסיכון מחושב מאוד. אתה חוסך המון כסף, אין ארנונה כי הבית לא רשום בשום מקום, אין אגרות, לא ביוב ולא היטל השבחה. אין מיסים לאף אחד, גם לא לקבלנים. הכול שחור. עשינו חישוב והגענו למסקנה שבכסף של מי שבונה לא חוקי חוסך, הוא יכול לבנות עוד דירה וחצי. אז במקום לעבור את כל התהליך הביורוקרטי שלוקח שנים, ובסוף לא תמיד נותנים לך לבנות כל מה שאתה רוצה, אתה בונה לא חוקי כמה בתים באותו כסף, ובמקרים נדירים יהרסו לך אחד. עשרים ושבע אלף יחידות דיור לא חוקיות נמצאות היום במזרח ירושלים".

מתוכן שתים עשרה יחידות דיור יהודיות בבית יהונתן בסילוואן.

"בית יהונתן הוא תקלה מבצעית. הוא נבנה ללא היתר, והוא הפך להיות עלה תאנה של עשרים ושבע אלף יחידות דיור לא חוקיות במזרח ירושלים. אין תיק אחד, של חדר, של מרפסת או של בניין בן שתים עשרה קומות במזרח ירושלים, שאין לו את עלה התאנה הזה שנקרא בית יהונתן. את בית יהונתן צריך להרוס יחד עם כל מאתיים הבתים הלא חוקיים האחרים בסילוואן. שאחר כך ישובו ויבנו אותו, והפעם באופן חוקי. והמשחק הזה עם ראש העיר, זה בגלל שיש לנו ראש עיר שעדיין לא מבין מה זה מזרח ירושלים, ומה המשמעות של הבניה הבלתי חוקית. הוא לא מבין שהניסיון שלו להלבין את הבניה הלא חוקית בבית יהונתן הפך להיות ההוכחה המנצחת לערבים שכדאי לבנות לא חוקי.  היום בג'אבל מוכאבר הם מכינים בג"ץ, ואני אומר זאת מידיעה. כי מדוע ראש העיר מלבין את הבתים בסילוואן ולא בג'אבל מוכאבר? כי בסילוואן יש בניין אחד של יהודים? הרי המקום האחרון שמותר להלבין בו בניה לא חוקית הוא בסילוואן, שיש מתחתיו מערות קבורה, והוא צופה על העיר העתיקה. אז אם אתה עושה את זה שם, קל וחומר שאתה צריך לעשות את זה בבית חנינא ובצור באחר. המחיר שאנחנו משלמים הוא בלתי נסבל. כבר עכשיו יש ירידה של שלושים וחמישה אחוז של הריסות בתים במזרח ירושלים. ובניה בלתי חוקית בירושלים היום היא הכלי המוביל של הערבים במאבק על מזרח ירושלים, והם מנצחים".

ומדוע הימין בישראל לא מצליח לעצור את התופעה?

"לצערי אנחנו לוקים בין השאר בצד המשפטי. אין לנו את מה שיש לשלום עכשיו למשל, שזה מערכת משפטית מסודרת שרודפת אחרי המדינה. תמיד השורה התחתונה זה כסף. אבל הבעיה היא ההבנה איפה הקרב. יש לך מאבק על ירושלים ועל יהודה ושומרון. אתה צריך לזהות היכן החזית החלשה שלך, איפה אתה מקבל את המכות הכואבות. והן נמצאות בתקשורת ובעיקר בשדה המשפטי".

ביניים:  לקיים שמיטה גם מארה"ב

קינג אומר שכל נושא הבניה הבלתי חוקית הוא מבחינתו 'סור מרע', אך עיקר מעייניו נתונים היום ל'עשה טוב' - לקרן החדשה שהקים בשם 'הקרן אדמות ישראל', המעודדת רכישה של אדמות טאבו בידי יהודים מהארץ ומהתפוצות. מאחורי הקרן, כמו מאחורי רוב פעילויותיו האחרות של קינג, עומד איש עסקים אמיד, המעדיף לחסות בצל האנונימיות.

"הקרן הקיימת לישראל שהוקמה ב-1907 נועדה לרכוש אדמות למען עתיד העם היהודי בארץ ישראל. והיא פשטה רגל מבחינה ערכית", אומר קינג "היא היתה קשורה לפעולות של הממשלה בגירוש בגוש קטיף. היא הפסיקה לרכוש קרקעות. היא כפופה לחוק מנהל מקרקעי ישראל הדורש שיוויון לכולם. והיום אדמות יהודיות מתגלגלות חזרה לידיים לא יהודיות דרך המינהל. קרנות ערביות דווקא פועלות וקונות אדמות בארץ, ובינתיים הקרן הקיימת מתעסקת עם כל מיני דברים שלא לשמם היא קמה. היא לא אמורה לאגור מים או לנטוע עצים, את זה היא יכולה להשאיר למשרד החקלאות. ובטח לא לנטוע עצים בעיר הערבית העתידית רוואבי בשומרון, אלו דברים הזויים לחלוטין הנעשים בכספים של יהודים.

"יש כאן גם ערך חינוכי. אתה רואה יהודים שקנו קרקע דרכנו בגליל, באמצע שום מקום, בגבול עם לבנון. פתאום אכפת להם שנופל טיל של חיזבאללה ליד שלומי, והם מתעניינים האם זה קרוב לקרקע שלהם. פתאום יש כאן משהו שלהם.

"לפני שלוש שנים היתה שנת שמיטה. הלכתי ליהודים בארה"ב, אמרתי להם: למה אתם לא מקיימים את המצווה? אגב, זה נכון גם לגבי מי שחי בארץ. יש לך דירה - זה יפה מאוד, אבל אם אין לך אדמה אז אתה לא שומט אותה. זה מה שקושר את היהודים לקרקע, קושר אותם לארץ ישראל. החלום שלי הוא שלכל ילד יהודי, לברית, לבר מצווה או לכל המאוחר לחתונה, יהיה נסך טאבו על קרקע בארץ. לא עוד תעודות של עץ שהוא לא שלך, אתה לא יודע אם הוא קיים ולמי עוד מכרו אותו, ואולי הכסף ששילמת הגיע לאיזו עיר ערבית. שלא יגיע יהודי למצב בו הנחלה היחידה שיש לו בארץ ישראל זו חלקת קבורה".

כמה דונמים בארץ ישראל נרכשו עד היום במסגרת הקרן?

"עדיין לא עקפנו את האלף דונם, אבל הדברים הטובים עוד לפנינו. יש לנו עסקאות שכאשר ניכנס לחלק מהמקומות האלו יהיה רעש גדול בעולם. היום במזרח ירושלים יש לנו כארבע מאות וחמש עשרה יחידות דיור מאושרות לבניה, שבוועדה המקומית ובוועדה המחוזית לא יודעים שהן של יהודים. שרק תבין: בכל מזרח ירושלים היום, העיר העתיקה, מעלה הזיתים, עיר דוד, אבו דיס ושמעון הצדיק ביחד לא מגיעים לשלוש מאות דונם. יש קושי לממש את זה כי צריך אומץ כדי לסכן כסף עכשיו בבניה, אבל לאט לאט זה יקרה".