בשבע 385: נציב בלי מלח

ישראל מידד , ג' בניסן תש"ע

בסוף רשימתו של בן-דרור ימיני במוסף 'מעריב' האחרון, הוא תוקף את מערכת התוכנית 'עובדה'.  לטענתו, לקראת המשדר ב-2003 שעסק בפרשת מותה של רייצ'ל קורי ליד ציר פילדלפי בעזה, הוצע למערכת חומר "מרתק" - ואני מבין מזה שהיה בחומר כדי להפריך או להטיל ספק בסיפור של אנשי 'תנועת הסולידריות' שלשורותיה התגייסה קורי - ולמרות זאת המערכת סירבה לקבלו. ימיני ביקש לרכוש את הסרט כדי לבחון אותו, אך נתקל בסירוב (הרי אי-אפשר 'לקנות' אידיאליסטים, נכון?).  ימיני רואה בגישה זו ניסיון להשתיק את הביקורת האפשרית נגד מערכת 'עובדה', והוא מסיים את רשימתו כך: "תלונה הוגשה לנציב תלונות הצבור ברשות השנייה. ההמשך יבוא".

וכאן קבור הכלב, כפי שאומרים. הבעיה שמולה ימיני ימצא את עצמו היא שהישועה לא תבוא מגיורא רוזן, נציב התלונות. הממונה, למדנו, מעדיף לשחק משחק נייטרלי, ובמקום להיות שופט הוא כאילו אחד השחקנים שבועט את הכדור בחזרה או מעביר אותו למישהו אחר. לאחרונה נמתחה עליו ביקורת שיפוטית קשה בתיק של רב-סרן ר', ביקורת שהוא הרוויח ביושר. השופט סולברג כתב עליו שהיה צריך "לשנס מותניים, לצפות בחומרי הגלם, להשוותם אל התוצר הסופי, להעמיק חקר, ורק אז לגבש את דעתו".

 אבל זמן רב הנציב אינו מתפקד כמצופה: הוא אינו נוקט מסקנות וצעדים מעשיים לטיפול בליקויים שאותרו, אינו מטיל כל סנקציה במקרים של הפרות החוק והאתיקה המקצועית, ודוחה תלונות בנימוקים לא סבירים.

במציאות בה ההשפעה של התקשורת האלקטרונית על חברתנו היא מכרעת, גם השפעתם של האחראים על הטיפול בתלונות גדולה, ועל הנציב להיות אמין, אמיץ ואמיתי. נקווה שבן-דרור ימיני ידווח לנו על המשך הקשר שלו עם הנציב.