בשבע 386: מייבשת הביצה

את השידוך הראשון שלה עשתה כבחורה שהתגוררה בחבל ימית, ומאז זרם המשודכים לא פוסק בביתה של הרבנית בת אל גרינשפן.כשדמויותיהם של ר' אריה לוין ובנו הרב רפאל זצ"ל מלוות אותה.

עדי (דוד) אהרון , י' בניסן תש"ע

"למה אנשים חושבים שמוגבלים צריכים להיות עם מוגבלים? יש מה קרה לציבור שלנו? איפה כל המידות וה'ואהבת לרעך כמוך'? אדם מוגבל הוא לא חריג, לא מושבת. זה כך הקב"ה זימן, אז מה? את יודעת כמה מוגבלים מגיעים לפה? איזה תלאות הם עוברים? והרבה פעמים הקב"ה מזכה אותי לחתן מוגבלים עם רגילים"

"ההורים חייבים מגיל מאוד צעיר לטפטף לילדים שלהם שתפקיד ההורים זה גם לדאוג לילדים שלהם בשידוכים. ילד צריך להבין שזה משהו שקשור להורים וההורים צריכים להיות מעורבים. באותה מידה שהורה יודע שהוא ידאג לגן, לבית הספר ולאולפנה הכי טובים לילדים שלו – גם כאן הוא צריך להיות בתמונה"

"אדם צריך להיות בביטחון מלא ולהאמין שזה יבוא כי אין אדם שאין לו זיווג. אין. ובכל מצב שאתה נמצא, נפשי או פיזי, תקבל את עצמך ותהיה בביטחון שהקב"ה יזמן לך את מה שאתה ראוי לו, כי אין אדם שאין לו שעה ואצל הקב"ה הכל "על החשבון" – כל הברכות, התפילות, הדמעות. הוא לא שוכח אף אחד"

"זוהי תעסוקה שהיא בלכתך, בשכבך ובקומך", אומרת לי בחיוך הרבנית השדכנית בת אל גרינשפן השבוע, עת אנו יושבות בסלון ביתה בשכונת מקור ברוך, שעל גבול נחלאות. "אני מתעסקת רק בזה. אני מרגישה אחריות, עול, זה מעסיק אותי כל היום, גם בשינה. יש לי קשר נפשי ורגשי לכל אחד שבא לפה".

על השולחן מונחות מאות כרטיסיות של המשודכים שנפגשו איתה, מחולקות לקבוצות: הנשואים, המאורסים, אלו שיוצאים ממש עכשיו, וגם כאלו שנמצאים אצלה שנים ארוכות. מסביבה תמונות של הרב אריה לוין ובנו, הרב רפאל לוין. "מוריי ורבותיי", היא מכנה אותם, "הם האורים והתומים שלי". את הרב אריה לוין לא זכתה להכיר, אך עם בנו, רבי רפאל, היה לה קשר אישי במשך שנים ארוכות, מגיל 17, קשר שממשיך לאחר פטירתו גם עם בני משפחתו. למעשה, הוא זה שנתן לה את ברכת הדרך לעסוק בשידוכים. "יהי רצון שתהיי שותפה של הקב"ה", בירך אותה, ונראה כי ברכתו מתקיימת במלואה.

דבר חשוב נוסף לא זז מעל שולחנה של גרינשפן. זוהי סגולת "אמר רבי בנימין", למציאת אבידה. "זו ממש מצוות השבת אבידה – לשדך הבנות", היא מסבירה.

השולחן קורס מרוב דמעות

כבר שלושים שנה שהיא עוסקת בשידוכים לציבור התורני-לאומי, ולמרות שהיא אינה סופרת את הצלחותיה הרבות, שמה הולך לפניה. לומר כי עשרות בתים נבנו בהשתדלותה, לא תהיה אמירה מוגזמת. "אני רק כלי שהקב"ה מעביר דרכו", היא אומרת לי בעיניים של מי ששומעת ממקור ראשון את צער רבים מבני הדור כבר שנים ארוכות, "זו לא העבודה שלי, זה לא העסק שלי. זה התיקון שלי. אני לא קוראת לזה מקצוע אלא להיות שותף. זה משהו שאתה חייב להיות אתה עצמך כדי לעזור. ברגע שאתה הופך את זה למקצוע או לעסק – זה לא יעבוד".

להרבה דמעות היתה גרינשפן שותפה. "השולחן הזה הוא אמנם ישן אבל מאוד מאסיבי", היא אומרת ומצביעה על שולחן גדול וחזק שאנו יושבות סביבו, "בחמש השנים האחרונות הרגל שלו, בדיוק במקום שבו יושב המשודך כשאני נפגשת איתו, החלה להתנדנד. הבאתי מישהו שיסדר אותה ושוב תוך זמן קצר היא חזרה להתנדנד. אני אומרת שזה מהדמעות של המשודכים".

גרינשפן היא ההיפך הגמור מתדמית השדכנית המצויה, ואולי זו הסיבה שבחורים ובחורות רבים נפתחים רגשית דווקא אצלה. "כשאתה מתעסק בצרכי ציבור באמונה ובשדכנות, אתה חייב לקבל את האדם שבא אליך. שני דברים אתה צריך: עין טובה ולא לקבל עליו לשון הרע", היא מסבירה, "אנשים מכל הסוגים מגיעים לפה: שמנים, רזים, גבוהים, כל אחד והחן שלו. אני צריכה להסתכל עליהם בעין טובה כדי לעזור להם. זה לא התפקיד שלי לבוא ולהגיד: תעשי דיאטה, תתאפרי או תלכי עם עקבים. או להסתכל באיזה גודל\ גובה\ צבע הבחור. אותי הדברים האלה לא מעניינים כי אני מסתכלת על הנפש. בעיניי כל אחד הוא פרח, נשמה נפלאה. מה שכן מעניין אותי זה המידות ויראת השמיים".

ובאלו האחרונים, גרינשפן לא מטייחת. כשצריך, היא גם נותנת על הראש ומטיפה מוסר. כמו שעשתה לזה שהגיע לפגישה אך לא התייצב בפני הבחורה כיוון שגובהה לא התאים לו ("אמרתי לו מיד: אני מוציאה את הכרטיסייה שלך מהכרטסת שלי. זו לא דרך ארץ"). או להוא שפסל הצעות מסיבות שאינן מהותיות. לפעמים, היא לא מהססת לומר למישהו בעל מידות לא ראויות שהיא לא הכתובת עבורו. "כשבא אליי בן אדם ושם דגש על טבעים חיצוניים אני אומרת לו שאני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך. כשהוא אומר: אני רוצה מלומדת, רזה, בהירה, זה כבר מצמצם אותי. ואחרי זה הם עוד מתקשרים ושואלים – למה את לא משדכת לי?".

סיבה נוספת שעוזרת לגרינשפן להבין את נפש הבאים אליה, היא אולי העובדה שהיא עצמה התחתנה רק בגיל 26 וחצי, שאז היה נחשב לשלושים של היום. "אני מכירה את הרווקות מקרוב ויודעת מה עובר על בנות שבאות הנה", היא אומרת.

היא גדלה בבאר שבע ולמדה בתיכון במגמה התורנית אצל סיסי שלקובסקי המיתולוגית, מבין מקימות אולפנת כפר פינס. "היא אשת חינוך מספר 1 היום בארץ מבחינתי", מעידה עליה גרינשפן. לעיסוק השדכנות, שממלא את מירב יומה אם לא את כולו, היא הגיעה כבר בגיל 20. "הייתי גרה במשך שנתיים בעצמונה, לפני פינוי ימית. בתקופה הזו הקב"ה זיכה אותי לשדך כמה זוגות שם. יום אחד באתי למישהי ואמרתי לה על מישהו: 'את יודעת שאתם מתאימים?'. היא אמרה לי: 'את נורמאלית? תראי באיזה גובה הוא, תראי איך אני נראית'. וברוך ה', היום הם נשואים", היא צוחקת. לא פעם יצא לה לקלוע בינגו ולשדך בהצלחה גם כאלה אותם לא הכירה כמעט בכלל. "זה משהו שאתה מרגיש שהקב"ה פשוט שם אותך שם".

ביקור חולים בעקבות ר' אריה

בימים אלה ממש, בט' בניסן, חל יום פטירתו של הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין, שגרינשפן הולכת לאורו וציטוטיו נמצאים אצלה בכל פינה בבית.

איך נוצר הקשר למשפחת לוין?

"בשלב מסוים נחשפתי לספר 'איש צדיק היה' על ר' אריה, והרגשתי שיש שם משהו שהוא בשבילי הכל. הייתי ישנה עם הספר מתחת לכרית ואף פעם לא קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף, כדי שלא ייגמר לי", היא מודה בביישנות, "בעקבות הספר, התחלתי לבקר חולים ובשנת השירות שלי בירושלים בביה"ח 'שערי צדק', כל הזמן הייתי שואלת את הזקנים – הכרת את ר' אריה? הכרת את ר' אריה?".

בשיעורים של הרצי"ה קוק, שהיתה הולכת אליהם דרך קבע, פגשה ברבנית פרום, נכדתו של הרב קוק. היא יצרה עמה קשרי ידידות כשהיתה מגיעה לבקרה ובין היתר, לתחקר אותה על ר' אריה. יום אחד הציעה לה הרבנית לפגוש בבתו של ר' אריה, עטל, שגרה בביתו עד היום. דרך עטל הכירה גם את אחיה, ר' רפאל לוין, וכך נוצר הקשר העמוק עמו ועם המשפחה. כיום היא לומדת חברותא עם בתו הגדולה. "הייתי מתייעצת איתו על כל דבר. עד היום, גם כשהוא איננו, כבר שבע שנים, אני כל הזמן חושבת מה הוא היה אומר. מבחינתי הוא המשך ישיר של ר' אריה, הוא רבי ומורי".

גם את המשודכים שלה היא מדביקה באהבתה לצדיק הירושלמי ולבנו, ממשיך דרכו. לאחד היא נותנת עצות ששמעה ממנו, את האחר היא היתה לוקחת אליו לברכה. "הייתי מתייעצת איתו כל הזמן על זוגות ושלחתי אליו הרבה אנשים לברכה. פעם הגיעו אליי שלוש בחורות בנות 35, 34 ו-32. הן היו ממש שבר כלי מהעובדה שהן לא מתחתנות. לקחתי אותן איתי לר' רפאל. הוא שאל אותן מי הגדולה מביניהן ובירך אותן לפי סדר גילן. בתוך אותה החצי שנה הן התחתנו, ובדיוק לפי הסדר שהוא בירך אותן".

מי שניסה להשיג את גרינשפן אי פעם בטלפון יודע שמדובר במשימה לא פשוטה כלל. 'שיחה ממתינה' הוא הצליל בו נתקלים רוב המתקשרים. במשך השעות שאנו משוחחות, מצלצל הטלפון ללא הרף בבית משפחת גרינשפן, ולא מתעייף. בני המשפחה, ששותפים כולם לשליחותה של אמם, עונים ומעבירים לה שיחות חשובות, לרוב ממשודכים או מהוריהם שמתקשרים להתייעץ או להזכיר את עצמם אצלה. "כל אחד זה עולם. זה עולמות. זה לא פשוט", היא מתנצלת אחרי שהיא עונה לעוד שיחה. "הטלפון אצלנו תפוס המון ואם לא עונים – זה סימן שלכולם כבר נשבר. פעם הבן הקטן שלי, בן ה-11 וחצי, אמר לי: 'אמא, קשה להיות שדכנית, אבל עוד יותר קשה להיות ילד של שדכנית'. הם רואים את שיחות הטלפון, שותפים לאנשים שמגיעים לפה ועדים להרבה מאוד דמעות".

הזמנות רבות לחתונות מקבלת גרינשפן לביתה. את חלקן זכתה לשדך בעצמה, ועם השאר זכתה לעשות "השבת אבידה" ולהחזיר אהבה ישנה של אחד מבני הזוג. ברוב המקרים, היא גם פותחת את הראש והלב של היושב מולה, והוא מרגיש שבזכות ה"הארה" שלה הצליח לפגוש את הזיווג שלו לאחר תלאות ארוכות, ולהתחתן. סיפורי שידוכים מיוחדים היא מספרת, הזויים, מצחיקים, מרגשים ויש מהם שאפילו מקוממים. ולא רק לשדך היא יודעת, אלא גם כישרון לספר יש לה. הוצאת הספרים שתשכיל להציע לגרינשפן להוציא את סיפוריה בספר, כנראה תבטיח לעצמה רב מכר.

היא לא אוהבת להתראיין, אבל הפעם הרגישה שזהו צו השעה. "אני מרגישה שזה פיקוח נפש ממש. אני קוראת לרווקות הזו – הקללה של הדור בציבור הדתי-לאומי. אם ההורים ואנשי חינוך לא יקומו ויעשו את מה שמוטל עליהם לעשות, אנחנו נלך ונידרדר", היא אומרת.

מה גורם להתרחבות תופעת הרווקות היום, לדעתך?

"הדמיון היום הוא השליט וזה בעייתי. אתן לך דוגמא: אני לא מוותרת אלא די נודניקית. אני מתקשרת אחרי הפגישה הראשונה וגם אחרי הפגישה השלישית או הרביעית ועוקבת איך היה, וברגע שאני רואה שזה זורם, אני מרפה ורק מדי פעם מרימה טלפון. בכל פעם שאני מרגישה שזה יותר מורכב – אני מאוד נוכחת. יש זוג בני 27 שהקב"ה זיכה אותי לשדך, ובהתחלה הלך ביניהם טוב. אחרי פגישה חמישית הם החליטו שהם מתחתנים אבל אחר כך התחיל לצלוע. הם המשיכו להיפגש וכשנוצר הקושי מצד הבחור, אחרי חודשיים, הזמנתי אותם אליי הביתה לדבר. ביקשתי שהבחור ישים הכל על השולחן, והוא אמר: אני לא יכול להסביר, אבל זה לא זה. הבחורה יצאה בוכה. הרגשתי את הדמעות שלה על הגוף שלי. לא היתה לי מנוחה מזה במשך שלושה ימים. אז התקשרתי לבחור ואמרתי לו: אני יודעת באיזו עיר אתה גר, ואני מגיעה עם מקל מטאטא להרביץ לך. נסעתי אליו והוא חיכה לי בתחנה. אמרתי לו שאני לא שבעת רצון ממנו, וביקשתי ממנו שיגיד לי את האמת ואת כל האמת מדוע הוא לא רצה את אותה הבחורה. ומה הוא אמר לי?" גרינשפן עוברת לטון דרמטי, "הרבנית, היא בדיוק מה שאני צריך, אבל היא לא מה שדמיינתי. אמרתי לו: בני היקר, בגלל שאמרת לי את האמת, אתה הולך להתחתן איתה. אני לא אוותר לך. ברוך ה', לפני שלושה חודשים הם היו אצלי עם התינוקת שלהם".

"הדמיון מתביית על האדם. אמרתי פעם לבחור: כשאתה נפגש עם בחורה, אתה בעצם יוצא עם שתיים וזה אסור על פי התורה. אתה יוצא עם הממשית ובמקביל עם הדמיונית. וברגע שאתה רואה שהמדומיינת לא תואמת את הממשית, אז אתה אומר שלום לממשית.

"תמיד חושבים שהבא בתור יהיה טוב, אבל מי אמר לכם שכן? הכל זה דמיונות. וולט דיסני קטן עלינו. לצערי הרב, אנשים נשארים עם הרצונות והדמיונות שלהם, אבל לא מקימים בית".  

אליבא דגרינשפן, עדיף להתחתן בגיל צעיר. "כשאתה צעיר – אתה פחות מדומיין. וככל שאתה מתבגר – הדמיון מתבגר איתך. כשבא לפה בחור צעיר הוא כמו מר-בצק. הם באים עם הבנה יותר טהורה ומקודשת ואומרים לי: מה שתציעי לי – זה טוב".

מה ניתן לעשות?

"קודם כל, ההורים חייבים מגיל מאוד צעיר לטפטף לילדים שלהם שתפקיד ההורים זה גם לדאוג לילדים שלהם בשידוכים. ילד צריך להבין שזה משהו שקשור להורים וההורים צריכים להיות מעורבים. באותה מידה שהורה יודע שהוא ידאג לגן, לבית הספר ולאולפנה הכי טובים לילדים שלו – גם כאן הוא צריך להיות בתמונה. זו לא בושה. זה צריך להיות מקובל שהורים יהיו בתמונה בשידוכים של הילדים שלהם, כדי שילד יידע שלא הכל נופל על הכתפיים שלו".

וכמו ההורים, כך גם המחנכים. "זה צריך להתחיל בהורים ולהמשיך גם בישיבות ובאולפנות. התפקיד של הרבנים זה להדריך ולכוון גם לחיי נישואין. זו הכנה שצריך לעשות, ולא רק לחנך ללכת לשירות לאומי ולמדרשה. אנחנו צריכים להתחבר בחזרה לטבעים של האבות והאמהות – לדרך הזו של הקדושה והטהרה והתפילה. יש הרבה מה ללמוד מהציבור שלנו, אבל בתחום הזה יש לו עוד מה ללמוד וזה התפקיד של אנשי החינוך כיום", היא אומרת בכאב, "במשך שלושים השנה שאני מתעסקת בשידוכים – אני מתחנכת. אתה נחשף פה לחיים שלמים של אנשים ואתה הופך להיות פסיכולוג, יועץ, פסיכיאטר. חייבים לתת את הכלים לנוער ולהתחיל לחנך לבית היהודי".

דבר חשוב נוסף שמציגה גרינשפן כדרך לפיתרון הוא מידת הענווה. "ענווה היא היסוד. היא בסיס מרכזי לעבודת המידות ולמציאת שידוך. כדי להתחתן אתה צריך ענווה. והענווה מתחילה כלפי שמייא, שאתה מבין שהקב"ה מזווג זיווגים ולא אתה. תבוא ממקום מתבטל, לא מתנשא, אל תחשיב את עצמך. בטל רצונך מפני רצונו".

אין כזה דבר סוג ב'

אלו עצות את נותנת למי שמגיע אלייך?

"אני אומרת למשודכים לפתוח את הלב ואת השכל. יש שלושה שותפים באדם – הקב"ה, אביו ואמו, ולא צריך לחשוב שהכל תלוי בך.

"שלושה דברים אני אומרת לבחור כשהוא יוצא: 1. 'לא יישאנה  - עד שיראנה' – קודם כל תראה. מציאת החן לא חייבת להיות בשמיים, אבל העיקר שאין דחייה. 2. הערכה – זה הדבר החשוב והמרכזי שאדם צריך בקשר, עד מאה ועשרים שנה. להעריך את בן הזוג. וההערכה יכולה לנבוע מאלף סיבות, זה לא משנה. 3. רגש – הרגש חייב להיות מווסת. ברגע שהוא לא מווסת, הוא כמו צונאמי - מתלבש על כל הקשר ורק צרות יש מזה. לא צריכים לצפות להרגיש משהו אחרי פגישה 3, 4, 5 – כי אהבה לפני חתונה – אין. אהבה זה דבר שנוסד רק אחרי שאדם מתקדש מתחת לחופה וקידושין. לפני כן צריך להיות רגש אבל לא יותר מזה. אנשים חושבים שצריך עוד לפני כן לחוש אהבה – אבל זו תרבות המערב".

הבנה, חיבה ודאגה מיוחדת יש לגרינשפן גם עבור כל אותם שנחשבים "הצעה סוג ב'" בעיני העולם בשוק הפנויים – פנויות. ובתוכם: ילדים להורים גרושים, גרושים, נכים, בעלי תשובה, דתל"שים, יתומים ועוד. החיבה הזו התפתחה אצלה אולי כתוצאה מהניסיון האישי שלה: בתה הבכורה, שהיא גם יד ימינה - תהילה ברכה, היא בעצמה נכה. "תהילה ברכה נולדה פגית, וכתוצאה מלידה מוקדמת בחודש שישי היא נהייתה חולת cp וחטפה חיידק בפגייה. בזכות התפילות והאמונה היא שרדה והמוגבלות שלה היום היא שהיא על כסא גלגלים ולא הולכת. עם כל זאת, היא סיימה לימודי מוסיקה ותנ"ך במכללה, היא לא מוותרת, וגדלה כל חייה בחברה רגילה. חברה שלה מהמכללה, שיש לה בעייה תורשתית, סיפרה לי שהבת שלי לימדה אותה לחיות עם המגבלה שלה בשמחה, לדעת לבקש עזרה כשצריך ולא להתבייש. 

"הבת שלי היא רגילה. היא קיבלה יחס שווה בבית. מי שעושה אותה חריגה זו רק החברה. היא רוצה בן תורה, אז מה, אסור לה לקבל בן תורה בגלל שהיא מוגבלת?". מהיכרות אישית, ניכר כי בתה היא בחורה מקסימה, עדינה ומוכשרת, שמחה ומאירת פנים, שפורטת על פסנתר ביד אמן ועוזרת בכל מטלות הבית.

"הגיע אלי בחור עם קביים, יתום, חרדי, ושואל אותי בדמעות: מה רע בי?" ממשיכה גרינשפן ונראה שהנושא בנפשה, "מה, אתה יודע מה יילד יום? מה ייוולד לך? אלו אנשים שמתפקדים רגיל, בחברה רגילה. למה להסתכל עליהם כסוג ב'? מה פסול בבעלי תשובה, בדתל"שים? האם בחור בוחר שההורים שלו יתגרשו? אני רוצה להגיד לך מהניסיון שלי, שדווקא ילדים שבאו מבתים של הורים גרושים, בנו את הבתים הכי טובים".

שידוכים לא מעטים הצליחה גרינשפן לעשות דווקא בין מוגבלים לאנשים שמתפקדים רגיל, או בין כאלה שנחשבים סוג ב', לכאלה שנחשבים כלילי המעלות. כששומעים חלק מהסיפורים אי אפשר שלא להתרגש. "למה אנשים חושבים שמוגבלים צריכים להיות עם מוגבלים? יש כל כך הרבה אנשים שהם מוגבלים בנפש, במידות שלהם. אז מה, מי שמוגבל אין לו חלק? מה קרה לציבור שלנו? איפה כל המידות וה'ואהבת לרעך כמוך'? אדם מוגבל הוא לא חריג, לא מושבת. זה כך הקב"ה זימן, אז מה? את יודעת כמה מוגבלים מגיעים לפה? איזה תלאות הם עוברים? והרבה פעמים הקב"ה מזכה אותי לחתן מוגבלים עם רגילים".

לאחרונה, אף התחילה גרינשפן להציע בחורים דתל"שים דווקא לבחורות תורניות. "צריך להבין שדתל"שים לא נפגשים עם חילוניות", היא מסבירה, "אמנם לא לכל אחת זה מתאים, אבל חוכמת נשים בנתה ביתה. אלה בחורים עם בסיס תורני ואמוני חזק, וזה חלק מהבלבולים של הדור. אבל לא צריך לקטלג. הבעייה של הדור שלנו היא הצורך כל הזמן לשייך ולקטלג".

4 שעות אצל רשב"י

"אני רואה פה עולמות. וכל כמה זמן יש לי תובנות חדשות על אנשים ושידוכים", היא מחייכת. יומיים בשבוע היא נפגשת עם משודכים חדשים, ובשאר השבוע היא בטלפונים – מייעצת, מלווה, גם כאלה שלא היא שידכה. "כמו שר' רפאל אמר לי, הבית פה לא נסגר".

אך למרות שלל העצות והתובנות של גרינשפן היא יודעת שבסופו של דבר, הכל משמיים, מה' אישה לאיש. לכן היא לא מרפה ומשתדלת ללכת עם הקב"ה יד ביד. "אני עובדת עם התפילות. מתפללת בלי סוף. וככל שאני מתעסקת יותר בשידוכים ואנשים, אני מבינה יותר עד כמה אני זקוקה לה' יתברך. אני יודעת שזה רק הוא, ואני לא מרפה. משתדלת עבורם. ויחד עם זה – אנשים גם צריכים לתת לי את הפתח להציע להם את מה שנראה לי ולא רק מה שנראה להם. תדעי לך, שאם הייתי מתייחסת רק לרצונות שלהם – לא הייתי משדכת אף אחד".

גם את המשודכים עצמם היא מעודדת להמשיך בתפילה ומחזקת לא פעם באמונה. "אני רואה את ההשגחה הפרטית בכל פרט ופרט, והקב"ה הוא רחום וחנון. אדם צריך להיות בביטחון מלא ולהאמין שזה יבוא כי אין אדם שאין לו זיווג. אין. ובכל מצב שאתה נמצא, נפשי או פיזי, תקבל את עצמך ותהיה בביטחון שהקב"ה יזמן לך את מה שאתה ראוי לו, כי אין אדם שאין לו שעה ואצל הקב"ה הכל "על החשבון" – כל הברכות, התפילות, הדמעות. הוא לא שוכח אף אחד".

 

פעם בכמה חודשים היא נוסעת לקבר הרשב"י, למערת אליהו או למערת המכפלה, עם כל ערימת הכרטיסיות שלה, כדי להעתיר שם בתפילה על המשודכים שלה. "אני נוסעת עם הצדקנית המוסיקאית אודהליה ברלין, שלוקחת אותי לשם ויכולה לחכות איתי שם לפעמים ארבע שעות, עד שאני מסיימת להתפלל, כי אני מקריאה שם-שם מהכרטיסיות. אני מרגישה שבלי תפילה זה לא יילך. אתה חייב להיות מחובר לה' יתברך בכל מחשבותיך אם אתה רוצה לעזור. אם לא – אתה לא יכול".

"צריך עין טובה ונפש טובה כדי לקבל את מי שמולך כפי שהוא, זה התפקיד של שדכן", היא אומרת לקראת סיום ומעודדת כל מי שניחן בכך, לעסוק במלאכת הקודש הזו – ולשדך. "אני מעודדת אנשים להתקשר ולעשות השתדלות עבור הרווקים והרווקות שמסביבכם. תעשו כל מה שביכולתכם. אל תרפו. כל השתדלות כזו פועלת ועושה רושם גדול בשמיים".

בוקסה: עד החתונה – טיפים לתקופת ההיכרויות

1.      הגיל לא משחק תפקיד אצלה. "היום לבחורים לא אכפת להתחתן עם בחורה שגדולה מהם בשנתיים-שלוש. יש אפילו נטייה לקחת בחורות יותר גדולות ואין זה רע, בשונה מלפני עשרים שנה". גם גרינשפן עצמה נישאה לרב חיים, שצעיר ממנה, וכך גם מורה ורבה, ר' אריה לוין זצ"ל.

2.      הפכים היא אפילו מחבבת. "יש נטייה למשודכים לחפש את עצמם בבן הזוג. אני תמיד אומרת שהפכים זה הכי מבורך".

 

3.      לא כמו בסרטים של הוליווד. "חיי נישואין זה עבודה. ומי שלא רוצה לעבוד – שיישאר רווק. אנשים חושבים שצריך להיות הכל ורוד, אבל צריך להשקיע ולעבוד, גם בקשר. הרבה פעמים מגיעים אליי זוגות לייעוץ ושואלים בהיסוס – זה בסדר שאנחנו מתחתנים? ואני עונה – אם לא הייתם שואלים הייתי דואגת. תמיד יש ספקות, זו עבודה מתמדת, שמתחילה כבר מרגע שאתה נפגש עם הבחורה לראשונה". 

 

4.      ולא לשכוח את השותף המרכזי. "היסוד שלנו צריך להיות החיבור לה' יתברך. הקב"ה הוא זה שמזווג זיווגים. כתוב שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, אז למה צריך עוד להקשות? הזיווג הוא מהקב"ה, אבל בגלל העקשנות שלנו והגאווה אנחנו לפעמים סוגרים דלתות ולא פותחים שער".

 

5.      מכל מקום אפשר לגדול. "הדבר הכי חשוב שאני אומרת בשידוכים – אין אדם שלא בא עם מכלול מטענים נפשיים ורגשיים מהבית. ואדם צריך לדעת שהוא יכול לצמוח ולבנות מהמקום שבו הוא נמצא. ללמוד לקבל את עצמו כפי שהוא, ועם זה ללכת לפגישה. אל תלך לפגישה עם מי שהוא לא אתה. מאיפה שאתה נמצא עכשיו – תצמח, תגדל, וה' יצליח דרכך".