בשבע 387: לוחם עם כל הנשמה

גם לאחר שראה את המוות מול העיניים עשרות פעמים במהלך שירותו המבצעי, המשיך רס"ן אלירז פרץ הי"ד קדימה במשימותיו מתוך אמונה וישרות.

תגיות: אלירז פרץ
רבקי גולדפינגר , כ"ד בניסן תש"ע

גם לאחר שראה את המוות מול העיניים עשרות פעמים במהלך שירותו המבצעי, המשיך רס"ן אלירז פרץ הי"ד קדימה במשימותיו מתוך אמונה וישרות. "אדם שכולו חיות", מספרים מכריו על הבן והאח שליכד את המשפחה לאחר נפילת האח הבכור ופטירת האב. "ענק שבענקים, לוחם עז נפש ועדין נפש", סופד לו הרב רפי פרץ, ראש המכינה בה למד.

בסלון ביתה של משפחת פרץ בגבעת זאב הונחה השבוע תמונתו של הבן אלירז הי"ד סמוך לתמונתו של האח הבכור אוריאל, שנהרג בלבנון לפני שתים עשרה שנים. מהתמונה נשקפת דמותו של אלירז מאירה ומחייכת בניגוד גמור לאווירת האבל האופפת את הבית. "אין לתמונה של אלירז מקום בסלון שלנו", אומרת בת-אל, אחותו הצעירה בת ה-19, בקול חנוק מדמעות. "אלירז הוא בן אדם הכי חי שיש. אלירז אהב את החיים. הוא חי חיים מלאי אמונה ושמחה. כשנכנס אלינו הביתה הוא היה מתחיל לשיר בקול שירים במרוקאית. היה לו חיוך גדול. אלירז היה כל הזמן בעשייה. הוא היה בן אדם דינאמי, תוסס ולכן המוות שלו כל כך לא נתפש, כל כך קשה לעיכול. זה פשוט לא מתאים לו".

בתפקידו הצבאי היה אלירז לא פעם בסכנת חיים. לא חששתם לחייו? "לא דאגנו לו באופן מיוחד. אלירז היה תמיד מחובר לחיים ולא העלינו בדעתנו בשום אופן אפשרות כזו. כשנציגי קצין העיר הגיעו לבשר לנו על מותו של אחי הבכור, אוריאל, אמא הקדימה אותם וצעקה להם מהחלון 'אני יודעת שאוריאל שלי נהרג'. אחר כך התברר לנו כי מאז שאוריאל היה קטן, היתה לאמא תחושה פנימית קשה שהוא ימות, אבל במקרה של אלירז זה היה שונה. הוא היה איש של חיים ולא דאגנו לו. אפילו הוא בעצמו היה חוזר ואומר לנו כל הזמן - 'אוריאל ידע שהוא ימות ואני יודע שאני אחיה'. הוא שידר לנו סוג של ביטחון כזה ואנחנו, כנראה, רצינו להאמין בזה".  

תחושה של איוב

לפני כשבועיים, בערב שבת הגדול, בהיתקלות עם חמושים ברצועת עזה סמוך לעיר חאן יונס, נהרג רס"ן אלירז פרץ, סמג"ד בגולני, יחד עם סמ"ר אילן סביאטקובסקי הי"ד, ובני משפחתו מצאו עצמם מתמודדים פעם נוספת בחייהם עם השכול הנורא. "מלווה אותי תחושה איומה של איוב", משתפת בת-אל בתחושותיה הקשות וקולה נשבר. "הרי איוב איבד את כל האנשים הקרובים לליבו. הקב"ה מנסה אותנו שוב ושוב. היינו שמונה בני משפחה ועכשיו אנחנו רק חמישה. כל כך כואב לי לחשוב שאחרי כל הדיבורים וההחלטות אלירז לא ילווה אותי לחופה כמו שאבא שלי הבטיח לעשות וכמו שהוא הבטיח לי", היא שותקת ומתקשה להמשיך. "הקב"ה נתן לנו סטירת לחי מצלצלת. זו הפעם השלישית שהוא מנסה אותנו כמשפחה, זו הפעם השלישית שאנחנו קוברים: אבא, אח ועוד אח. הוכחנו לו שאנחנו מאמינים ויכולים לעמוד בזה. אני רק מבקשת ממנו שייתן לנו מעכשיו רק שמחות ולא עוד הלוויות".

כשאני מנסה לברר מהי לדעתה הצוואה שהשאיר אחריו אלירז, היא משיבה בהתרגשות: "אני חושבת שאלירז לימד אותנו לראות את הזולת. הוא הראה לנו מה זאת מסירות לכלל ושיש לעשות את זה בצניעות ובענווה. אלירז היה צדיק אמיתי. אני יודעת שהוא היה רוצה שניקח את מותו למקום של התעוררות וקירוב לבבות. הוא תמיד דאג לעם ישראל".

גם הרב רפי פרץ, ראש המכינה הקדם צבאית 'עוצם' ובקרוב הרב הצבאי הראשי, זוכר את אלירז תלמידו כ'אדם שכולו חיות'.

"אלירז היה מלא עוצמת חיים. הוא הגיע לישיבה כשהוא 'פרא אדם' כפשוטו. גם בכוחות שלו וגם בחיצוניות שלו. הוא היה מגודל שיער ולא הלך בתלם, אבל במובן החיובי של המילה. הוא לא עשה דברים רק בגלל שנאמר לו אלא חקר ובירר הכל לעומק. הוא חיפש את הפנימיות. מהרגע הראשון ידעתי שאלירז הוא נשמה ענקית שצריכה תשובות גדולות. שהתורה הזו, שהיא תורת חיים, ראויה לו. היה ברור לי שביום שהוא יבנה את ה'עול מלכות שמים' שלו, הוא יהיה מסוגל להכול".

אלירז למד במכינה ובנה את עולמו הרוחני ביסודיות. לעיתים הצטרף ללימודיו במכינה גם אחיו הבכור, אוריאל. "זכיתי להכיר אותו. בחופשות מהצבא הוא היה בא אלינו ללמוד תורה והתארח בישיבה בתפילות הימים הנוראים", נזכר הרב פרץ "אני למדתי עם שניהם המון וכשאוריאל הי"ד נהרג בלבנון זו היתה מכה קשה עבור כולנו".

לאחר מותו של אוריאל היתה מוטלת על הכף שאלת גיוסו של אלירז לצה"ל. בצר לו, פנה אלירז לרב פרץ, שיסייע לו בהחלטה גורלית זו. "הוא התחבט עמוקות לגבי עתידו. הוא בירר שוב ושוב, עם עצמו, עם משפחתו ועם אחרים, למה בכלל עליו ללכת לשירות קרבי והיכן עומדת מצוות כיבוד הורים מול חובתו האישית למדינה. הפניתי אותו להתייעץ עם רבנים ואנשים נוספים כמו דורון אלמוג, אח שכול בעצמו. אלירז שם הכל על המשקולת ולאחר מחשבה מעמיקה ובעצה אחת עם ההורים הנפלאים שלו, הוא הגיע להחלטה שעליו להתגייס לקרבי".

אלירז התגייס בחג הפסח בשנה השנייה ללימודיו במכינה. "הוא צמח מתוך השכול", מתאר הרב פרץ את תהליך התקדמותו של אלירז בצבא. "הוא הגיע לצבא עומד על רגליים יציבות ועם עולם אמוני יצוק. הוא התגייס לגולני והתקדם לקצונה. הוא היה מ"מ בגדוד של אחיו וטיפס אט אט בסולם הדרגות. אלירז היה חדור תחושת שליחות ונתן את כולו למען הכלל".

 "ליבו של אבא לא עמד בצער"

בעקבות מותו של בנם הבכור, אוריאל, נאלצה משפחת פרץ להתמודד לראשונה עם השכול. האחות הצעירה, בת-אל, שבמות אחיה מלאו לה תשע שנים בלבד, לא היתה מסוגלת להכיל את גודל האובדן – כהגדרתה, אבל הוריה, אליעזר ומרים, ואחיה הגדולים נאבקו בכל כוחם להמשיך ולחיות חיים נורמטיביים ככל שניתן והתמקדו בהנצחתו. הם הכניסו ספר תורה לבית המדרש במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, הקימו לזכרו בית-כנסת ביישוב שליו שבגוש קטיף וגם בשכונתם בגבעת זאב הוקם בית כנסת לזכרו.

בני משפחת פרץ בחרו בחיים אך לא עבור כולם היה הדבר אפשרי. "מותו של אוריאל היה מכה אדירה למשפחה. בערך שנה לאחר שאוריאל נהרג אבא שלי לקה בליבו. המוות של אוריאל שבר את אבא", היא אומרת בכאב. "מאז אותו אירוע, אבא היה נכנס ויוצא מבתי חולים בלי סוף. צינתורים ואשפוזים היו כמעט דבר שבשגרה. כשלמדתי בכיתה י' גילו לאבא את המחלה והוא נכנס לניתוח דחוף. אני ואחותי עוד הצלחנו לראות אותו בחדר התאוששות, אבל עשר דקות מאוחר יותר הוא קיבל התקף לב ונפטר. הלב של אבא לא עמד בצער הגדול".

מאז מותו של האב לפני חמש שנים, התהדק הקשר בין בת-אל, המסיימת בקרוב את שירותה הצבאי, לאלירז והפך למשמעותי יותר. "אלירז הפך עבורי לדמות של אבא ואח בכור. אני גדלתי עם חסכים בדמויות של אח גדול ושל אבא ואלירז מילא לי את החסר. אלירז היה שותף בכל הלבטים והדילמות בחיי. בשאלות על הצבא, חבר, חתונה ומה לא, התייעצתי איתו. ממש סמכתי עליו. הוא נתן לי להרגיש בנוח ומתי שהייתי צריכה אותו הוא היה שם בשבילי. במותו איבדתי אבא ואח", היא נאנחת.

אלירז נישא לשלומית, בת קרית ארבע, לפני כשמונה שנים והם קבעו את ביתם בישוב שליו, שהיה ממוקם בסמיכות לעצמונה שבגוש קטיף. "שלומית ואלירז היו בני בית אצלנו", מספר הרב פרץ. "הם היו זוג נפלא ומיוחד שבנה יחד בית של תורה. סוגיות של תחילת הדרך התבררו על שולחננו. גם בין אשתי לשלומית נוצר קשר אמיץ".

לאחר הגירוש הכואב מביתם לפני כחמש שנים, עברו אלירז ושלומית לגבעת היובל שבעלי. לבני הזוג ארבעה ילדים: אור חדש אוריאל, הלל מרים, שיר ציון וגילי בת עמי בת החודשיים.

בחודשים האחרונים לחייו שירת אלירז בגבול עזה והיה יוצא לביתו פעם בשבועיים בלבד. בהחלטה משותפת עם אשתו, היה אלירז, בדרכו הביתה, עוצר במכינה ולומד שם עד אמצע הלילה כדי להתקדם 'ולמלא מצברים' ורק אז נוסע למשפחתו שבגבעת היובל.

"אלירז עבר אירועים מסמרי שיער תחת אש והכל בגבורה ובצינעה עצומה", מוסיף הרב פרץ. "במבצע 'חומת מגן', לדוגמא, הוא פעל יחד עם גדי עזרא הי"ד להציל תלמיד נוסף שלי - ניסים בן-דוד הי"ד (שבצירוף נסיבות מדהים מלאו בחג הפסח שמונה שנים למותם). הכדורים הרגו את גדי וניסים והוא בעור שיניו יצא מזה בשלום. הוא הביט למוות בעיניים עוד עשרות פעמים. אלירז התמודד עם המון קשיים אבל מבלי לוותר על ישרותו ועל אמונתו, שעט קדימה".

"להמשיך את השירה של אלירז"

  "אלירז היה גדול התלמידים שלנו", מכריז הרב פרץ. "אם יש סמל לבוגר המכינה, זה הוא. מבחינתי הוא סמל מהלך לשילוב העמוק בין התורה לעולם הצבא. הוא חי חיים מלאים ושלמים של תורה ובד בבד היה איש צבא ששם נפשו בכפו בלי שום היסוס למען עם ישראל. אי אפשר להתעלם מהקושי הקיים לחבר בין העולמות הללו, זה כמעט נס משמיים. גם בחייו, חשתי שאני עומד לפני ענק שבענקים, לוחם עז נפש ויחד עם זאת עדין נפש. גם על הילדים של רועי קליין ז"ל הוא נלחם".

ומה ניתן לומר למשפחה שמתמודדת שוב עם חלל עצום?

"כרגע הכאב עדיין טרי מדי, אבל המשפחה הנפלאה הזו היא בעלת עוצמות והיא מתעודדת מרעיונות גדולים. את אמא מרים, עם כל הקושי העצום, עודדה בעבר העשייה, התרומה לכלל  והידיעה על מהות המוות ביהדות. היא התמלאה בכוחות והפכה לאריה מהלך על שניים. כשמה כן היא מרים - אם המרי. כמו מרים הנביאה שבזמן עבדות מצרים לקחה את התופים בשביעי של פסח וצעקה לכל העם שנמצא בשבר 'שירו, אל תישברו!'. כך מרים מבקשת מאיתנו שהשירה של אלירז לא תיפסק. בלוויה ביקשה מרים שכל אחד ואחד יאמץ משהו מתכונותיו של אלירז. משפחתו של אלירז תמשיך בדרכו וכך גם אנו. רוחו של אלירז לא תחדל ובעז"ה היא תמשיך ותתפשט למעגלים רחבים".

rivkig.besheva@gmail.com

אלירז פרץ ז"ל ועומדת האחות הצעירה: בת-אל אלעד גרשגורן