בשבע 387: התעוררו מאוחר

עידית ברטוב, טלמון , כ"ד בניסן תש"ע

בגיליון הקודם שיבח אחד הקוראים את עמידתו האיתנה של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, כנגד הכוונה להקים חדר מיון על שטח ובו קברים. מבלי להיכנס לשאלות עקרוניות, כגון מיהם הקבורים, מה עמדת ההלכה בסוגיית העתקת קברים ע''י השלטונות, אני חשה ריח רע של ציניות וצביעות מצד הציבור, שהפך את ההתעסקות עם המוות ליסוד מכונן בהגדרתו הדתית והאמונית.

 אמנם לו היה זה אמתי, כפי שסברתי לתומי עד לפני חמש שנים, ניחא. אבל כאשר החליטה ממשלת ישראל לפנות גופות של יהודים מגוש קטיף, אשר בני משפחותיהם חיים עמנו היום, לא שמעתי פוצה פה ומצפצף. האם הם פחות יהודים מאלה שעל קבריהם נלחמים בעוז ובגבורה? או שמא מדובר באינטרסים פוליטיים צרים, הרותמים את ה''הלכה'' כמסייעת בצבירת נקודות בקרב הציבור שבחר בהם?