בשבע 387: בלי מורא ובלי צנזורה

עדי גרסיאל , כ"ד בניסן תש"ע

תחת הכותרת המסקרנת "מה השב"כ לא רוצה שתדעו" פתח ידיעות אחרונות לפני שבוע בקמפיין לפרסום פרשה ביטחונית-משפטית שעליה הוטל צו איסור פרסום. וכשהעיתון הגדול במדינה 'מתלבש' על סיפור, הוא לא נוהג להרפות. באותה ידיעה פרסם העיתון גם כמה מילות חיפוש בגוגל שיביאו את המתעניינים לאתרים זרים המפרסמים את המידע.

למחרת המשיך ידיעות בקמפיין עם הכותרת: "ח"כ נחמן שי דורש: לאשר את הפרסום", והזכיר שוב למי ששכח את מילות החיפוש בגוגל. בגיליון הבא בישר העיתון לקוראיו כי "כל העולם מדווח על מה שהשב"כ מסתיר", ואפילו "תושבי טייוואן שקוראים את 'טייפה טיימס' מכירים את הפרשה שלישראלים אסור לדעת עליה", שלא לדבר על קוראי עיתונים כמו וושינגטון פוסט, גרדיאן וטיימס. אבל השיא הגיע ביום שלישי השבוע, בו פרסם ידיעות מאמר מתורגם על הפרשה מאת זוכת פרס פוליצר ג'ודית מילר, ומחק את כל הפרטים המזהים (ראו תמונה).

בינתיים עשה  הקמפיין את שלו: כלי תקשורת נוספים הצטרפו אליו, ובעלי טורים לעגו לצו איסור הפרסום בעידן האינטרנט. השופטת לשעבר דורנר אמרה כי "להמשיך להסתיר זה נראה מגוחך", והצנזורה הצבאית הוציאה הודעה רשמית לפיה אין היא אחראית להסתרת המידע, אלא בית המשפט.

לא בטוח שכאשר תיחשף הפרשה - ניחוש שלנו: בימים הקרובים, המערכת לא תעמוד בלחץ - הציבור הרחב יתלהב מהפרסום. מה שבטוח הוא שלמרות הפגיעה בכבודם של בתי המשפט והצנזורה, הם יודעים היטב עם מי לא להתעסק, וקשה להניח שהם ינקטו צעדים נגד הפרסומים. ועוד לקח מהסיפור: מי שכבר הספיד את אימפריית התקשורת של נוני מוזס, הקדים את המאוחר, ובהרבה.

* 'בעיניים זרות', מוסף החג של ידיעות אחרונות, התגדר בפרויקט מיוחד: "כתבים מהעולם מספרים לנו על עצמנו". המוסף כלל עשר כתבות פרי עטם של כתבים זרים המוצבים בישראל, שהתיימרו להקיף מנקודת מבטם את ההוויה הישראלית: הצבא, ירושלים, הקולנוע הישראלי, האוכל ועוד. אלא שמי שמעיין במוסף מגלה עד מהרה כי לכתבים הזרים יש מילת מפתח אחת בלבד - 'הקונפליקט'. זו מתורגמת בעיקר לישראלים מול ערבים - ומומחשת על ידי 'חומת' ההפרדה, ולעתים גם לחילונים מול דתיים-חרדים. כך למשל בכתבתו שליח העיתון הגרמני 'פרנקפוטר אלגמיינה צייטונג', שעוסקת ביין הישראלי, לא נפקד מקומו של הקונפליקט: יקב מעבר לקו הירוק ר"ל, אשר "הכרמים שלו גדלים מעבר לגדר התיל של ההתנחלות שלמרגלותיה העיר הפלסטינית רמאללה". ואילו הכתב האיטלקי, שמתאר את מסעות האופניים שלו ברחבי הארץ, מספר שכאשר שב לאירופה "אחרי שנים ארוכות בישראל, פתאום לא היו יותר גבולות שהקיפו אותי. לא היו חומות...". גם כתבת הניו-יורק טיימס, שנתבקשה ככל הנראה לכתוב על ספורט, דאגה לספק את הסחורה: משחק כדורגל בין נבחרות הנשים של ירדן ו'פלשתין'. בצל חומת ההפרדה, כמובן. שתי כתבות הוקדשו לציבור החרדי ועסקו בכוחו הצרכני העולה ("החרדים אמנם מהווים מיעוט, אבל שוב ושוב הם מצליחים לכפות את השקפת עולמם על הרוב החילוני") ובכוחו הפוליטי (כולל ציטוט מומחה הקובע ש"בנקודות רבות האנשים האלה קרובים יותר לפנדמנטליסטים המוסלמים מאשר לכל אחד אחר").

ג'ים הולנדר, צלם סוכנות EPA, נמצא בארץ 26 שנה. הוא התבקש לבחור למוסף שבע תמונות תחת הכותרת "צילום מצב", ובחר את התמונות הבאות: נער פלשתיני מול טנק ישראלי, ילדים פלשתינים רצים לאורך גדר ההפרדה, עימות בין מתנחל לפעיל שמאל בשייח' ג'ראח, ארונות הקבורה שהועברו מגוש קטיף לקבורה בירושלים, מצעד הגאווה בירושלים, ילדים פלשתינים משקיפים על הלווייתו של 'המהנדס' יחיא עיאש, ויהודי חרדי וזקן ערבי חולפים זה על פני זה. שימו לב: הפלשתינים בכל התמונות הם ילדים או זקנים - לא מאיימים. פיגועים? יוק. הישראלים, לעומת זאת, מיוצגים על ידי טנק, עימות פנימי בשייח' ג'ראח וגדר ההפרדה האימתנית. "האתגר של צלם זר", כותב הולנדר, הוא "לסקר את האירועים משני הצדדים, בצורה הוגנת וללא צנזורה". קשה לומר שהוא וחבריו עמדו במשימה.