בשבע 387: שאלת השבוע- מציאות מתבקשת

ח"כ יעקב כץ (כצל'ה)- יו"ר האיחוד הלאומי , כ"ד בניסן תש"ע

ריבוי דתיים בקצונה הלוחמת בצה"ל - מקור גאווה או סיבה לדאגה?

זה לא מקור גאווה ולא סיבה לדאגה, אלא מציאות מוכרחת, טבעית.

פשוט שציבור שמחנך לשלמות בחזון שלו יראה תוצאות, גם אם לא טרם הגענו לתוצאה המקסימלית בפועל. החינוך משפיע על נושאים רבים, ודרכו מחכימים לאמונה, לתורה, לעשייה ולהבנה שאנו נמצאים בימים של אתחלתא דגאולה ושל תחייה לאומית בשפה ובארץ. את תוצאות החינוך הזה רואים גם בכמות הקצינים הדתיים בצה"ל ובאיכות שלהם. הרי מי שלא מפחד לגור בבית אל, בדימונה ובחברון הולך בטבעיות לסיירת מטכ"ל, לשריון, או להיות צנחן וקצין.

ומנגד, באין חזון יפרע עם. מי שטוען שיש בזה סיבה לדאגה, לא מסתכל על עַם ישראל אלא על עצמו. הרי מי שאוהב את עם ישראל מבין שגם אם כרגע לעם כולו אין כוח להתפלל שלוש תפילות ביום, ללמוד תורה, להוליד ילדים, סוף-סוף הוא צריך לשמוח ולהודות שיש אנשים שיש להם כוח לעשות זאת. יש שופטים חילונים שאין להם ילדים ואין להם המשך, יש שרים וח"כים שכל ילדיהם בחו"ל וגם להם אין המשך, ועליהם להפסיק להיות אגואיסטים ולקנא בציבור הדתי, לשמוח שיש כמונו. והכמות עוד תגדל. אין לי שספק שככל שיעבור הזמן הצבא יהיה יותר ויותר דתי, עד שבסוף יהיה כולו דתי. הרי הדתיים מביאים הרבה ילדים והם אידיאליסטים, וגם יש תהליך גדול של חזרה בתשובה.

אני לא מפחד שתהליך כזה ידיר חילונים מהצבא, כי הם יראו את היופי שבחיי הדת המוסיפה נופך ואושר. לא אחת אמרתי בכנסת כי החרדים של היום יהיו הטייסים של מחר, והם יהיו אנשי השייטת בעלי פיאות. חשוב לי להדגיש שאין כאן עניין של גאווה כלפי החילונים, כי הם חלק מעם ישראל וכולנו אחים ועם אחד – עם של הקב"ה.