בשבע 387: מנהלת החשבונות

חגית רוטנברג , כ"ד בניסן תש"ע

בכל שנה לאחר החג הראשון של פסח, נתקלת שילת באותה בעיה: היא מאוד רוצה להצליח לספור את ספירת העומר כולה, להגיע עד היום האחרון – חג השבועות, ולא לשכוח לספור באף יום. אבל משום מה בכל שנה קורה משהו אחר שמפריע לה, והיא פשוט לא מצליחה ומתאכזבת מחדש, בציפייה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.

בשנה הראשונה בה התחילה לספור, היא נפלה די בהתחלה: אחרי שבעת ימי החג החלו ימי החול הרגילים ועימם באו העניינים הרבים שהעסיקו את שילת. את היום השמיני לעומר היא גילתה ששכחה לספור רק יומיים מאוחר יותר. היא באמת לא הבינה איך זה קרה, אבל כנראה שערב הכיתה שהיתה צריכה לארגן באותו שבוע השכיח ממנה כל דבר אחר.

בשנה שלאחר מכן היא דווקא הצליחה יותר: היא ספרה בדקדקנות בכל ערב, אבל אחרי שלושה שבועות התרחש אירוע לא צפוי. ערב אחד צלצל הטלפון, ואמא ענתה: "מה? אני לא מאמינה!" שמעה שילת את אמה מדברת בהתרגשות אל השפופרת. בתום השיחה, מחתה אמה דמעות שמחה מעיניה וסיפרה: "שילת, את יודעת מה קרה? זה כל כך משמח!" שילת הסתקרנה וחיכתה שאמא תמשיך. "את זוכרת את בת הדודה שלך הלל? זאת ששמונה שנים לא היו לה ילדים?" שילת הנהנה בציפייה. "אז הערב נולדה לה שלישייה! ברוך ה', איזה נס! אחרי כל כך הרבה שנים!". שילת שמחה מאוד ונשקה לאמא על הלחי. היא אהבה מאוד את הלל, בת הדודה החמודה שלקחה אותה תמיד לימי כיף בחופשות. אמא מיהרה למטבח: "אנחנו צריכות לעזור לה, יהיה לה קשה להסתדר עכשיו עם כל התינוקות". שילת הפשילה שרוולים, ובמשך שעות ארוכות הן עמדו לבשל אוכל ליולדת הטרייה. למחרת הן נסעו לבקר אותה בבית החולים ואחר כך נסעו לדירה שלה ועזרו לבעלה לארגן את הבית לתינוקות. רק אחרי ערב נוסף של סידורים נזכרה שילת ששוב חמקה לה ספירת העומר ופרחה מזכרונה לגמרי. "אוף, כמעט הצלחתי", חשבה באכזבה, והבטיחה לעצמה שבשנה הבאה היא תמצא דרך כדי לא לשכוח אף יום.

והנה, עבר חג הפסח גם השנה ושילת שוב החלה לספור את ספירת העומר. אבל השנה היא קיבלה החלטה יצירתית: כדי לא לשכוח לספור, היא החליטה לעשות בכל יום משהו שקשור למספר של אותו יום בעומר. ביום הראשון היא ענדה על היד צמיד אחד במקום השניים הרגילים. ביום החמישי היא הלכה לנוח בחמש אחר הצהריים. ביום הארבעה עשר היא קנתה לעצמה 14 מסטיקים עגולים בקיוסק, שהספיקו לה לשבועיים...

כך המשיכה שילת לחשוב בכל יום על רעיון חדש. היו ימים שהרעיונות שלה היו כל כך יצירתיים, שהחברות קצת צחקו: ביום ה-21 למשל, היא הביאה לכיתה עוגה מחולקת ל-21 פרוסות וחילקה לכולן. ביום ה-34 ניגשה למורה לנביא וביקשה ממנה שתיתן רק לה 34 שאלות חזרה למבחן. הימים חלפו, ושילת מתקדמת וסופרת עוד יום ועוד יום בעומר, בלי לשכוח ובלי להתבלבל, בזכות השיטה החדשה שהמציאה. בערב האחרון, כאשר הסימן שלה היה 49 כפיפות בטן לפני השינה, היא נעמדה אחרי התרגילים, כשכל השרירים שלה תפוסים אבל פניה זורחות מאושר: "זהו, אמא!" רצה לסלון כשסיימה לספור את היום האחרון, "השנה הצלחתי לספור את כל הימים עד הסוף!". אמא חייכה וחיבקה אותה. "ידעתי שאם את מחליטה, תעמדי בזה בסוף", שיבחה אותה, "אז מה דעתך, אולי לכבוד היום ה-50 נחשוב על רעיון חדש בשבילך?" שילת הביטה בתימהון באמא, שהוציאה מהמטבח מגש עם 50 עוגיות שוקולד ריחניות וטריות, וחייכה: "בתיאבון!"