בשבע 388: דיונים צבועים

אבי סגל , א' באייר תש"ע

שלוש פרשות שונות הולידו השבוע שלושה דיונים על חופש הביטוי וחופש העיתונות. בפרשה אחת מככב אורי בלאו, העיתונאי הנמלט מפרשת הריגול, שזכה השבוע לתמיכה פומבית של עיתונאים מוכרים. פרשה אחרת עוסקת בדברי הבלע המדהימים שכתב העיתונאי אורי תובל בדף הפייסבוק שלו נגד הגיבור אלירז פרץ ז"ל ומשפחתו האבלה והדתית מדי לטעמו. ואילו בפרשה השלישית מככבת רשת 'צומת ספרים', שהחלה למכור מסמך פוליטי מסית במסגרת מבצע ליום העצמאות ולבסוף חזרה בה בלחץ גורמי ימין.

שלוש פרשות, שלושה דיונים. האם מותר לעיתונאי לאחוז במסמכים צבאיים סודיים שקיבל בניגוד לחוק? האם התכתבות בין חברים בפייסבוק היא פרטית או ציבורית? האם היה מקום להפיץ את מסמך השמאל ברשת ספרים, והאם ביטול ההפצה מהווה סתימת פיות? ובמילים אחרות: היכן הקו המפריד בין חופשי הביטוי והעיתונות לבין חופשי השיסוי והעבריינות.

אפשר היה לדון בכל אלה גם במדור זה. אבל נדמה לי שאין בכך טעם רב. אם אורי בלאו היה עיתונאי ימני המנצל את המסמכים הגנובים לסיכול ההתנתקות; אם האם השכולה היתה אומרת בדיוק אותם דברים אמוניים על אובדן בנה הגשש הבדואי; ואם צומת ספרים היתה מעניקה בונוס ללקוחות – דברי שטנה על הציבור הערבי, עטופים בדגל ועולים שקל אחד בלבד; בכל התרחישים האלה היו הדיונים הציבוריים והתקשורתיים שונים לחלוטין. שלוש פרשות, שלושה דיונים וצביעות אחת גדולה.