בשבע 388: יודע את מקומי

אבי סגל , א' באייר תש"ע

את רגע השפל בקריירת הכתיבה הקצרה שלי אני זוכר היטב: כתיבת ביקורות טלוויזיה בערוץ התרבות של nrg. היו אלה הימים שבהם חשתי כי עלי לנשק את נעליהם של מנהלי האתר על שהעניקו לי בחסדם את הזכות לכתוב בערוץ לא מגזרי. בתקופה זו נגררתי לכתיבה מעט בוטה ואישית כלפי אנשים מסוימים, וכאשר לא הייתי מספיק בוטה – הגיע העורך והכניס כותרות מעליבות שהשלימו את המלאכה. מובן שלא יכולתי לבקש ממנו לשנות את הכותרות – די קשה היה לדבר אתו כאשר שפתיי דבוקים לנעליו. למרבה השמחה, לא הרווחתי באותם ימים את הון העתק שאני מקבל היום, ולכן הצלחתי להתנתק מחלק זה בחיי בקלות יחסית.

מאז השתדלתי לבקר ולהתריע תמיד בשפה נקייה ומאופקת ככל האפשר, להוציא חריגות בודדות. כשאגיע לבית דין של מעלה לעיתונאים, וישאלו אותי מה תרמתי לעולם העיתונות, קודם כל אצביע על הסגנון המתון. זה בטח יהיה יעיל יותר מלשכנע את בית הדין בכישרון הכתיבה שלי. ואולי, מי יודע, אצליח להינצל מדינה של גיהנום, מה שיוכיח סופית שאני לא באמת עיתונאי.

אני מהרהר בכל זה דווקא בימים אלה, כאשר אני שב מחופשת החג וצולל אל תוך התקשורת המודפסת, המשודרת והמקוונת. אני לא מחזיק מעצמי שמרן גדול, אבל כואב לי לראות את הקלות הבלתי נסבלת של הגידופים, הכינויים וניבולי הפה המכסים כל חלקה טובה בעיתונות החופשית. מרוב עיסוק בטוקבקיסטים אנו מתעלמים מהבוטות הבלתי נסבלת של עיתונאים רבים, חלקם נחשבים בכירים, המזהמת את העולם התקשורתי מבלי שמישהו ירים גבה: אלה פרימיטיביים ואלה אפסים, אלה פשיסטים ואלה ג'יהאדיסטים (ויש עוד רשימה ארוכה של 'איסטים' ו'איזמים' הפוטרים את כותביהם מכל מחשבה יצירתית על גידופים חדשים), ומובן שאני לא מזכיר כאן ביטויים אחרים הגורמים לי לרצות לשטוף את האוזן בסבון.

אולי זה מה שמגיע לנו. פעם חשבתי כי הציבור משתכנע יותר ככל שהמסר רך יותר. היום אני כבר לא בטוח בכך. בין אם הגסות התקשורתית היא הסיבה או המסובב, היא לא מנותקת מההתבהמות בחלקים רחבים של החברה הישראלית. אני, בכל אופן, אמשיך במאמציי לכתוב אחרת – לא רק כעיתונאי, אלא גם כבלוגר, כטוקבקיסט וכמדביק רשימות מכולת על המקרר בבית. מבחינתי, כל דרך אחרת לכתיבה היא פשוט גיהנום.