בשבע 388: הריבון התקשורתי

פרשת ענת קם ממחישה שוב שלתקשורת יש יותר השפעה מאשר למי שנבחרו על ידי הציבור לנהל את המדינה.

דוד אלהרר , א' באייר תש"ע

פרשת גניבת המסמכים מלשכת אלוף הפיקוד מחדדת את השאלה המרכזית במדינת-ישראל – מי שולט על מי, המדינה על התקשורת או שמא התקשורת מולכת בכל מה שזז ודומם בארץ הזאת? האם התקשורת כפופה לחוקי המדינה, או אולי המדינה מתנהלת על-פי כללים שהתקשורת קובעת, ואל לה להעז להחציף פנים או לסור מהוראות אמצעי התקשורת כמלוא הנימה. זהו לב ליבה של השאלה הנוקבת העומדת מזה זמן רב על הפרק, ואנחנו ממאנים לטפל בה, הן במעשה והן במחדל. אי אפשר יותר לחמוק ממתן תשובה חד-משמעית: מי כאן קובע? מי מחליט? מיהו הבלָבּוּסט?

ענת קם, חיילת לשעבר שגנבה מלשכת אלוף בצה"ל אלפי מסמכים המסוּוגים כ"סודי" ו-"סודי ביותר", נתונה במעצר בית עם חברות וחברים, פייסבוק, טוויטר ונישנושים. עיתונאי 'הארץ', אורי בלאו, שעשה ואולי עוד יעשה שימוש באותם מסמכים לרעת מדינת-ישראל – שוהה בלונדון בגיבוי עיתון 'הארץ' ובמימונו. שירות הביטחון הכללי המטיל מורא על אויבי ישראל ואימתם של רוצחים באירגוני הטרור, נדרש ומוזהר על ידי עיתון ישראלי שלא לנקוט צעדים נגד שני חשודים בעבירות פליליות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. ידו של מי תהיה על העליונה : של ראש המוסד יובל דיסקין או של מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן?

עצם המאבק המתוקשר מוכיח את עליונות התקשורת. היא זו שמנסחת את המאבק ובכך קובעת מה תכלול ההתגוששות הזאת ומה יתגמֵד או ייעלם ממנה. היא מחליטה על מרחב היריעה שיוקדש לסיקור הפרשה, והיא כמובן תפרש את רוח החוק כראות עיניה הסובייקטיביות תחת מטריית "חופש הביטוי" וּ"זכות הציבור לדעת". מדינת-ישראל, ראוי להודות, עומדת חסרת אונים נוכח מי שחזק ממנה והיא נכלמת ומבוישת בראש חוצות ובכותרות רעשניות. לאט לאט, קורמת עור וגידים תביעה לא פשוטה של אנשים פשוטים, לדעת כאן ועכשיו, מי הוא זה ואיזה הוא השולט במדינה 'הדמוקרטית' שלנו?

אני מתפלל שנקבל תשובה אמיתית, תשובה מוסמכת כבר אינה מספיקה. אנחנו רוצים לדעת מיהו המוסמך ומטעם מי? אולי אנחנו סתם משתרכים כעדר מדי כמה שנים, לבחור במנהיגים שאינם אלא מונהגים על-ידי מי שלא בחרנו בהם והשתלטו לנו על החיים? אולי הפעם הזאת הגענו לנקודת אל-חזור והתשובה הברורה לכך כבר בלתי נמנעת? כל הסימנים מורים שחייבת ליפול הכרעה ואי אפשר יותר למרוח אותנו בסיפורי בדים אודות מה קודם למה, 'דמוקרטיה' ל'ביטחון' ו'חופש הביטוי' ל'חיים'? הפעם הגענו לרגע האמת.

באמת? היו לנו 'רגעי אמת' לרוב ומשום רגע כזה לא נושענו. בתמימותנו, לא שמנו לב לאלה שהמציאו את 'רגעי האמת' הללו, שכתבו וּפירשו וצילמו וערכו ושידרו אותם. אנחנו רק בלענו וקיווינו והאמנוּ, וכשנפקחו עינינו לראות את האשליה, ניפקו לנו מיד עוד 'רגע אמת' וגם הוא היה כלאם-פֿאדי, ועוד 'רגע אמת' שהיה לגורנישט מיט גורנישט, וּלפיכך, אולי גם כאן אין שום 'רגע אמת'? יאללה, הגיע הזמן שנפסיק להאמין אמונות סרק וניקח את גורלנו בידינו. המדינה הזאת כולה – שלנו. אנחנו הריבון! אנחנו נושאים בתוצאות ולכן אנחנו גם נקבע.

עלינו להתייצב לטובתה של המדינה במאבק הזה, זוהי מלחמה של ממש על דמותנו. אנחנו דורשים ממנהיגי המדינה שבחרנו לנהל בשמנו מאבק נחוש ובלתי מתפשר נגד התקשורת המופקרת ולהשיבה אל תפקידה הראוי – כלי שרת. להעמיד לדין את עברייניה, להגביל את הביטוי הנלוז כשצריך ואף לסגור עיתון המשרך דרכו. ושלא יאיימו עלינו במשטרים חשוכים, משום שאין חשוך יותר ממשטר של הבלי פה, פליטות קולמוס ויריקות מצלמה לסיפוק גחמותיו של בעל הדעה בגלל המאה.