בשבע 388: ותיוותר הר ברכה לבדה

הציונות הדתית שמתיימרת להיות אלטרנטיבה להנהגת האומה, לא יכולה להמשיך להפקיר את ישיבת הר ברכה להתעמרותו של שר הביטחון

נועה איתם , א' באייר תש"ע

בסופו של דבר - אחרי ההכרזות, ההצהרות והראיונות, אחרי  השתדלנות וניסיונות הפשרה, בתום הכנסים והדיון הציבורי – נותרה ישיבת הר ברכה לבדה. בחורים צעירים אולצו לבחור בין רבותיהם והמקום בו קנו תורה לבין הזכות להמשיך וללמוד תורה במסגרת ההסדר (רובם בחרו להמשיך בישיבה אחרת, והנותרים נשפטו ונשלחו לכלא הצבאי). לבדם הם עמדו מול סוגיה כבדה זו, ואיש לא עמד לצידם – לא איגוד ישיבות ההסדר, לא ראשי הישיבות, לא עסקני הציבור, לא מנהיגי הציבור, לא חברי הכנסת ולא חבריהם התלמידים מישיבות אחרות. איש לא יצא בהנחיה ברורה או ביטא עמדה כיצד יש לנהוג. לא נשמעה שום אמירה שתישא עימם בנטל האחריות, הכבדה על כתפיהם הצעירות, ותהווה הדרכה וקריאת כיוון למאות המתלבטים באותה סוגיה.

איך מקבלים החלטה כזאת? מי יכול למדוד את כבוד התורה, לומדיה ומלמדיה אל מול עצם לימוד התורה? הרי כל מי שנשאר נאמן לישיבה שבה למד ולרבו שלימדו תורה, אולץ על ידי הצבא לשרת שירות מלא, ולוותר על 18 חודשים בהם היה יכול להתגדל בתורה בישיבה אחרת. מה עדיף? מה חשוב ממה? עמידה גאה על עקרונותיך ואמונתך מול בריונות שלטונית, שתוכיח כי לבני תורה יש חוט שדרה ומצפון, או עוד ועוד משנה וגמרא, הלכה ואמונה בשנים המעצבות של הבחרות? יש כאן שאלה הלכתית ומחשבתית, מוסרית וציבורית. אלו כלים יש לבחורים בני עשרים להתמודד עם בחירה כזו ועם השלכותיה?

ולמה, למען השם, כולם שותקים? היכן ראשי הישיבות שהצהירו "כולנו הר ברכה"? היכן הם כל המתקוממים על הפגיעה בחופש המחשבה ובחירות ללמוד וללמד תורה? הרי לא חייבים להסכים עם הרב מלמד כדי להבין את חומרתה של 'שתיקת הכבשים' הזו. ההסדר הינו הסכם בין שני צדדים – הישיבות והצבא. אם הישיבות שותקות כאשר הצבא מתאנה לאחת מהן, מעמד כולן מתערער, והן הופכות משותף שווה-ערך לסוג של ווסל, שהצבא, אדוניו, יכול לעשות בו כרצונו.

מעבר לחוכמת המשא ומתן, יש כאן גם בעיה ערכית. ה'ממלכתיים' לסוגיהם היו צריכים להיות מובילי המחאה, הראשונים שיתריעו כנגד הפיכת השירות הצבאי לכלי ל'חינוך מחדש' של יריבים פוליטיים. מדוע הם שותקים אל מול רמיסת ה'ממלכתיות' מצד הצבא? מה קרה לתפישתם את הצבא ככלי קודש, המאגד את כל חלקי החברה להגנה על העם והארץ? מדוע הם מאפשרים לפוליטיקאי קטן לחזק את הניכור, ולפתוח חזית חדשה בין הצבא לבין חלק לא מבוטל של הנוער התורני? האם שנים של גישור על פערים ומציאת המכנה המשותף טשטשו את כל הקווים האדומים?

והיכן הדבקים בדמוקרטיה? הרי בשם עיקרון דמוקרטי אחד הטיפו נגד סירוב פקודה. מדוע הם שותקים, כאשר העיקרון הדמוקרטי (והיהודי) של חופש הביטוי מוסט הצידה לטובת נקמנות קטנונית? האם תלמידי החכמים הציונים עוסקים כעת בצנזור עצמי לבל יבולע לישיבתם? האם אפשר ללמוד תורה כאשר מסקנות הלימוד מוכתבות מראש על ידי ברק?

יש כאן שר שהחליט למען יראו וייראו, לחסל ישיבה מלפסוק או לבטא עמדות שאינן ערבות לאוזניו. בחורים שרצו לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי, נאלצים כעת ללמוד בישיבה שהצבא בחר בשבילם, או לא ללמוד כלל בתקופת השירות. מסלול 'תורתו אומנותו' נשלל מהם, ובית מדרשם סגור בפניהם. מדוע שותקות הישיבות האחרות? כיצד מבליגים לומדי התורה על מה שמתחולל כאן?

ברק יכול להיות מרוצה. הוא הניח שהדתיים יתקפלו, והוא צדק. הוא כנראה מכיר אותנו טוב משאנו מכירים את עצמנו. כל מי שחולם על ציונות דתית מאוחדת וחזקה (מביך להיזכר, אבל דיברו כאן אפילו על הנהגת האומה), מוטב לו שיטמין את חלומו באיזושהי עליית גג עם הרבה נפטלין. אם החלק התורני והאידיאליסטי ביותר בציונות הדתית אינו מסוגל לעמוד כחומה להגנת החברים בו, ואינו מוצא עוז בנפשו להתקומם, למה אפשר לצפות מ'העם שבשדות'? "אם חומה היא", קראנו בפסח, "נבנה עליה טירת כסף". אבל הציונות הדתית אינה חומה. אי אפשר לבנות עליה. היא דומה יותר לעדר איילות קלות רגליים הנפוצות לכל עבר למשמע תרועת החצוצרה הראשונה.