בשבע 388: מדינת היהודים או המדינה היהודית

אחרי 62 שנה הגיע הזמן לגבש את חזון המדינה היהודית, שלא עסוקה רק בהישרדותה, אלא גם בייעודה.

אודי ליאון , א' באייר תש"ע

לקראת יום העצמאות הקרב מתגבר החשש למצבה של המדינה היהודית. ובאופן לא כל כך מפתיע הסכנה הגדולה ביותר למדינה זו אורבת לה דווקא מבפנים. כמובן שיש לה אויבים חיצוניים כמו חמאס, חיזבללה ואיראן. אבל למי שמאמין כמוני בתורה ובנביאים, לא הטילים האירניים (שאז קראו להם אשורים, או בבלים וכו') הם הסכנה, אלא ההתנהגות הדתית והמוסרית של העם הם אלו שקובעים את גורלו, והקב"ה מוצא לו את השליח הנכון לחורבן - יהא זה אחמדיניג'ד, נאסרללה או ר"ל אובמה.

אנסה להבהיר: המדינה יהודית מותקפת כיום משני אגפיה, או שמא יש לומר קטביה: מצד אחד תוקפים אותה אנשי מדינת כל אזרחיה: אלו שוויתרו כליל על החשיבות והמשמעות של הזהות היהודית, מצד שני היא סובלת מהתקפות בלתי פוסקות מאנשי מדינת היהודים.

לא, לא התבלבלתי – לטעמי לא רק שאין זהות בין המדינה היהודית למדינת היהודים, אלא שהן אפילו בבחינת יריבות העלולות להביא כליה האחת על השנייה.

מדינת היהודים היא תוצרת חלומו של הרצל  ואין לה בעצם עניין ביהדות.

כידוע הרצל, לו היה יכול, היה מצעיד את העם היהודי כולו לכנסיה ולהתבוללות. לדידו המטרה היתה לפתור את בעיית היהודים: לגאול אותם מהאנטישמיות ומסכנת ההשמדה. ממילא, רק שאלת ההישרדות היא השאלה המטרידה את מדינת היהודים – ועבורה היא מוכנה לשלם את המחירים היהודיים והמוסריים ביותר. על השאלה בשביל מה לשרוד? אין למדינת היהודים חזון משכנע באמת.

לעומת שני אלו  ניצבת  המדינה היהודית. זו נאבקת מול שתי המדינות האחרות. היא איננה מוכנה לוותר על יהדותה ומחפשת משמעות ותוכן יהודי לקיומה, אבל מאידך גם איננה מוכנה לשים את השיקול ההישרדותי בראש מעיניה.

לדוגמה: מדינת היהודים שמה מעבר לשאלות הביטחון גם את האיום הדמוגרפי המאיים על זהותה. לשם כך היא מתירה לעצמה לאסור על איחוד משפחות פלשתינים, ורואה גם חובה לגרש מכאן כל פליט המבקש מקלט – גם אם הוא פליט חרב.

לעומתה, המדינה היהודית מתקשה לקבל גירוש ודחייה גורפת של פליטי חרב על ידי יהדות שחרטה על דגלה "וגר לא תונה ולא תלחצנו כִּי גֵרִים הייתם בּארץ מצרים" – לקח השיעבוד שלנו במצרים ובאשוויץ אמור להוות מרכז לערכי המדינה היהודית.

 כמובן שיש עוד פרשנויות לגבי היהדות במדינה היהודית, בכיוונים שונים ואף הפוכים: יש כאלה הסבורים שחלמנו אלפיים שנה על ציון ועל הגאולה, רק כדי ששוטרים יסתובבו ברחובות ויחרימו חמץ בפסח; או שבתי חולים יוזזו בעלות מיליונים בגלל קברים עלומים.  אלא שנדמה שחזון יהודי שכזה הוא עלוב ואולי אפילו מקומם.

כמובן שהסכנה הגדולה ביותר אינה מלוחמי שלושת המדינות. שכן כולם בדרכם מנסים להיאבק על ערכים חשובים לכל אחד. אני משוכנע שניתן להגיע לשיתוף פעולה בין מדינות אלו באופן היכול לשרת גם את החזון היהודי הרחב יותר.

הגיע הזמן להבחין בין 'ברית הגורל' -  התמודדותנו עם שאלות ביטחוניות כלכליות  ודמוגרפיות, לבין שאלת ה'יעוד' שלנו כאן, שהיא השאלה הגורלית והמהותית לעצם קיומנו. 

הסכנה הגדולה לכולנו היא מהמדינה הרביעית: מדינת ה'אכול ושתה'. היא האויב הגדול ביותר שאורב לנו באמצעי התקשורת המשחיתים, בפרסומות שטופות המוח, אצל הנוער המתמכר לאלכוהול ולאובדן דרך מינית ועוד. זהו אויב של אגו הממסחר עצמו לדעת, הדוניסטי מרוב ייאוש .

מול האויב הזה יש להציב את חזון המדינה היהודית - "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ראשיתו ברורה אצל אבינו הראשון: "כִי ְידעתִיו למען אשֶר יצוּה את בּניו ואת בֵיתוֹ אחריו ושׁמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". המאבק בסדומיות – שאוסרת פתיחת דלת לזולת.

האם זהו החזון הישראלי יהודי המשתקף בפנינו לקראת יום העצמאות ה-62?

חוששני שלא. מאוד חוששני.