בשבע 388: העצמאות הכלכלית כבר כאן

תכל'ס- מדור כלכלה

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , א' באייר תש"ע

"עצמאות כלכלית" היה צמד מילים, אשר ביטא במשך קרוב לחמישה עשורים את תמצית שאיפותיה הכלכליות של המדינה העברית הצעירה. באיחולים לשנה חדשה, בנאומי יום העצמאות ובמצעי המפלגות המתמודדות לכנסת, תפסה העצמאות הכלכלית מקום נכבד לצד התקוות לשלום, לביטחון ולקיבוץ ומיזוג גלויות. אולם בעשור האחרון ירדה קרנה של העצמאות הכלכלית, ויותר איננו שומעים עליה.

פרופ' בן ציון זילברפרב, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, אומר בראיון ל'בשבע', כי הסיבה להיעלמותה של השאיפה לעצמאות כלכלית מנוף חיינו היא העובדה שישראל כבר הגיעה לעצמאות שכזו. זילברפרב מסביר, כי בעולם המודרני, כאשר אומרים "עצמאות כלכלית", אין הכוונה למשק המסוגל לספק את כל צרכיו בעצמו. כיום אין בנמצא מדינה המסוגלת לספק את כל צרכיה בעצמה. הכלכלה הגדולה בעולם - ארה"ב, תלויה ביבוא נפט; יפן, אשר נחשבת לכלכלה חזקה ביותר, תלויה גם היא ביבוא חומרי גלם לתעשייתה המפותחת. אם כך, מהי באמת עצמאות כלכלית? "משק קטן כמו המשק הישראלי, נאלץ לקנות את הדברים להם הוא זקוק ממקורות חוץ במטבע זר, בעיקר בדולרים. המקור הטבעי ביותר לדולרים הוא התמורה אותה מקבלת המדינה עבור המוצרים אותם היא מייצאת. אולם, מאז שנת 1948 ועד לתחילת שנות האלפיים, המשק הישראלי ייבא מוצרים ושירותים בסכום גדול יותר מזה שהתקבל בתמורה למוצרים אותם הוא ייצא לחו"ל. מצב זה, המכונה "גירעון במאזן התשלומים", גרם לתלות חריפה של המדינה בהלוואות ומענקים מחו"ל, ופגע בעצמאות הכלכלית של המדינה".

"החל משנת 1996", מציין זילברפרב, "אז הגיע הגירעון במאזן התשלומים של ישראל לשיא של 6 מיליארד דולר, עקב קליטת העלייה המסיבית בשילוב עם כלכלת בחירות שניהלה ממשלת העבודה בהובלת שר האוצר בייגה שוחט, החלה מגמה של ירידה בגירעון המסחרי של ישראל. מגמה זו נמשכה לאורך כל התקופה, והחל משנת 2003 עברה ישראל מגירעון לעודף במאזן התשלומים. במצב הנוכחי, בו נכנסים לישראל יותר דולרים ממה שיוצאים ממנה, אין יותר סיבה לדבר על עצמאות כלכלית, פשוט מכיוון שזו כבר כאן".

זילברפרב מספר, כי פעם אחרי פעם הוא מופתע לגלות, בהרצאות, בשיחות עם בני נוער ובדיונים בפורומים שונים, כי מרבית אזרחי ישראל כלל אינם מודעים למהפך שעבר על המשק הישראלי מאז שנת 2003. "העובדה שמדובר במגמה יציבה, אשר גם זעזועים כמו מלחמת לבנון השנייה ששיתקה את צפון הארץ למשך תקופה ארוכה, או מבצע 'עופרת יצוקה' ששיתק חלק גדול מדרום הארץ, לא הביאו לשינויה, מעידה על כך שהמהפך אותו עבר המשק הישראלי הוא מהפך מהותי ולא איזה שהוא שינוי מקרי".

אפשר גם בלי הסיוע האמריקני

נושא נוסף, אשר עמד במשך השנים במוקד הדיון אודות עצמאותה הכלכלית של ישראל, הוא הסיוע האמריקני. דברי ד"ר איטה ביק, ראש החוג למדעי המדינה במרכז האוניברסיטאי באריאל, הגיע הסיוע במשך השנים בהן הוא ניתן לסכום אסטרונומי של 100 מיליארד דולר. ד"ר ביק מסבירה, כי מאז שנות ה-60 מכרה ארצות הברית לישראל נשק והעניקה לה הלוואות בתנאים שונים, אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974, הפך הסיוע למענק אותו מקבלת ישראל מדי שנה מידי ארה"ב. לדבריה, מטרתם של המענקים האמריקניים היתה מאז ומעולם קידום השאיפה האמריקנית להשגת שלום במזרח התיכון, "המחשבה שעמדה מאחורי החלטת האמריקנים בשנת 1974 לתת לישראל מענק כספי קבוע, היתה כי אם הערבים יבינו שישראל היא מדינה חזקה, הנהנית מחוסן כלכלי וגיבוי בטחוני מצד ארה"ב, הם יתייחסו אליה כעובדה קיימת ויעדיפו לשבת איתה לשולחן המו"מ במקום לנסות ולהשמידה. בהמשך שנות ה-70, עם התקדמות מאמצי השלום האמריקניים, כוון הסיוע גם ליצור בישראל תחושת ביטחון, מתוך מחשבה שזו תיצור אצל מנהיגיה נכונות לוויתורים".

ביק מציינת, כי הקונצנזוס ממנו נהנה בארה"ב הסיוע לישראל נובע ממארג של סיבות, אשר יחדיו מהוות את הבסיס לשיתוף הפעולה ארוך השנים בין ישראל לארה"ב, אשר הסיוע הוא רק חלק מוגבל ממנו. "המלחמה הקרה, אשר בשנות ה-70 עוד עמדה במלוא עוזה, היוותה את הבסיס לשיתוף הפעולה. ישראל שימשה עבור האמריקנים ראש גשר במזרח התיכון, מאחר ורוב מדינות ערב היו למעשה גרורות של ברית המועצות. היותה של ישראל מדינה דמוקרטית מערבית יחידה באזור מלא דיקטטורות מוסלמיות, והקשר היהודי-נוצרי, זאת בנוסף לעוצמתה של השדולה היהודית בארצות הברית, הביאו לכך שגם לאחר התפוגגותה של המלחמה הקרה בראשית שנות ה-90 נשאר הקשר עם ישראל והסיוע לה בלב הקונצנזוס האמריקני".

עם השנים שינה הסיוע האמריקני לישראל את פניו מספר פעמים. פרופ' זילברפרב מזכיר כי בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, אז שימש בתפקיד מנכ"ל האוצר תחת השר נאמן, הציעה ישראל לארצות הברית לוותר על הסיוע האזרחי אשר עמד באותה עת על 1.2 מיליארד דולר. זאת בתמורה להוספת מחציתו של הסכום לסיוע הביטחוני שעמד אז על 2.4 מיליארד דולר, ולהעמידו על 3 מיליארד דולר. זילברפרב סבור כי במצבה הנוכחי של ישראל ניתן לוותר מבחינה כלכלית  טהורה גם על הסיוע הביטחוני, למרות הקושי הכרוך בכך. לדעתו, שימורו של הסיוע במתכונתו הנוכחית נובע מאינטרסים גיאו-פוליטיים של ישראל וארה"ב, וביניהם הצורך לבטא באופן סמלי את הקשר הייחודי בין המדינות.

ד"ר ביק סבורה מנגד, כי ישראל עדיין איננה במצב בו היא יכולה לוותר בקלות על הסיוע, אולם גם היא מסכימה כי במתכונתו הנוכחית הסיוע איננו משמש רק ככלי כלכלי, אלא מבטא שיתוף אינטרסים בטחוני מהותי הרבה יותר בין ישראל לארצות הברית. "הקשרים הביטחוניים בין המדינות הם הדוקים ורובם כלל אינו מוכר לאזרח הישראלי והאמריקני. הסיוע הביטחוני אשר מתבטא גם בסיוע כספי וגם בסיוע טכנולוגי, מבטיח את הידוקו של הקשר ומסייע במידה לא מבוטלת גם לתעשייה הביטחונית האמריקנית, אשר 75 אחוזים מכספי הסיוע מופנים לרכישות בתחומה".