בשבע 388:קדימה ולמעלה

זו הסיסמה שמלווה את שולי מועלם-רפאלי במהלך המסלול רצוף האתגרים והאובדן שזימנו לה חייה.

עפרה לקס , א' באייר תש"ע

זו הסיסמה שמלווה את שולי מועלם-רפאלי במהלך המסלול רצוף האתגרים והאובדן שזימנו לה חייה.הנערה שהתייתמה מאמה במפתיע בגיל 14, נישאה לקצין החילוני משה מועלם, עמו חיה באושר עד לנפילתו באסון המסוקים. לאחר הנישואין השניים והקמת המשפחה החדשה, תקפה אותה מחלת הסרטן בה נאבקה לאחרונה, אבל גם זו לא גרמה לה ליפול.כסגנית יו"ר ארגון אלמנות צה"ל, היא לא מבינה איך הנשים שהקריבו את היקר מכל צריכות להיאבק על מנת לשמר את זכויותיהן מהמדינה.

"בשנים שאני גרה בנווה דניאל האזכרה מתקיימת ביישוב, כי יש לי בעל שעוזר לי לארגן את האזכרה של הבעל שלי". עם הפרדוכס הזה חיה בשלמות שולי מועלם-רפאלי ולדבריה, אלמנות צה"ל רבות מקיימות באותו אופן זוגיות שנייה שלמה.

שולי עצמה (45) עשתה דרך ארוכה מהתייתמות מאם בגיל 14, התאהבות של בחורה דתייה וקצין חילוני, בירור משותף אם האהבה והסובלנות ינצחו את קשיי היומיום, נישואין מאושרים, לידת שתי בנות ועד הלילה המר ההוא בו נגדע סיפור אהבתם. מאז היא דואגת להמשיך את הסיפור בכל הכוחות, מתעקשת להטביע את חותמת החיים והאופטימיות גם במה שמוצב מולה: היא נישאה בשנית, ילדה שתי בנות נוספות, מעורבת בעשייה ציבורית רבה וגם מביטה לעתיד פוליטי. בקיץ האחרון היא נאלצה להיאבק גם במחלת הסרטן, שעם קשייה הפסיכולוגיים היא עודנה מתמודדת. המוטו? "קדימה ולמעלה".    

 הטרמפ שהביא לחתונה

הפגישה שלי עם שולי מתקיימת בערב יום הזיכרון לשואה, בתום שיחה שהיא נתנה לילדי בית ספר בירושלים. היא מחוברת לנושא מגיל אפס, למרות שהיא איננה נצר משפחתי ישיר לנרצחים או ניצולים.

אני מנסה לברר איך היא עם ימי הזיכרון שניחתים עלינו בזה אחר זה בתום חג הפסח, אבל היא בכלל מציבה את פסח בראשם: "פסח הוא הבסיס ליום השואה וליום הזיכרון ויום העצמאות. מבחינתי, הדרך של הגדה של פסח, שבה דור מספר לדור, זו הדרך הנכונה גם לזכור את השואה ויום הזיכרון ולהתקדם עם זה ליום העצמאות. אנחנו זוכרים כדי להתקדם.

"גם במישור היותר פנימי, פסח הוא חג מאוד משפחתי, אז מי שיש לו משהו לזכור - פסח מאוד מזכיר לו: כל אדם שאיבד מישהו, פסח עבורו הוא חתיכת יום: בגלל ההיעדר והזיכרון".

כששולי אומרת 'זיכרון' הוא מיד מתחבר אצלה למילה 'קדימה'. כך בזיכרון השואה, כך בזיכרון החללים, וכך גם בזיכרון הפרטי של האיש שלה. "מבחינתי, מי שרוצה לזכור את מועלם צריך לקחת ממנו דברים ולהמשיך איתם קדימה".

שולי ומשה מועלם הכירו בחתונה משותפת של חברים שהתקיימה בירושלים. הוא לקח אותה טרמפ הביתה לאזור חיפה והשיחה התמשכה גם אחרי שהגיעו ליעדם. כעבור מספר ימים היתה זאת דווקא היא, הבחורה הטובה מהבית הדתי, שהרימה טלפון לקצין החילוני. האהבה פרחה ובמשך שלוש שנים ביררו השניים לעצמם אם ניתן למסד קשר כזה.

התשובה, לא בלי לבטים, היתה חיובית. מועלם, כך הוא כונה בפי כל וכך הוא מכונה עד היום בפי אלמנתו, הסכים לנהל אורח חיים דתי בבית, כולל כשרות וטהרת המשפחה. מעט אחרי החתונה, הוא יצא ללימודים ולמד בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים בבאר שבע. כשסיים בהצטיינות, הוא בחר לחזור לחטיבת 'גולני' אותה כל כך אהב, ושימש סמג"ד של גדוד 51. כעבור שנה הוא התמנה למפקד רכס הבופור, מתוך הבנה שבהמשך יהיה מפקד גדוד. אבל שירת חייו נקטעה בכ"ח בשבט התשנ"ז, באסון המסוקים.

"כשהבעל שלי נהרג, כל החיים שלי התרסקו: האופק המקצועי שלי נהרג, החלומות שלי נשברו. יש את החיים שלי עד שמועלם נהרג ויש את החיים שלי אחרי. ואני רוצה להסתכל על כל יום מאז ולדעת שהלכתי קדימה. אני לא מסתכלת על היום שבו נולדתי. אני מסתכלת ליום ההוא".

פעמים רבות חושבת החברה שאם אלמנה נישאת בשנית היא מפסיקה להיות אלמנה. אבל שולי חותכת: "זה לא עובר לי. בלידה של שתי הבנות הקטנות שלי בכיתי על הילדים שלא ייוולדו לי עם מועלם.

הצלקת שנחרתה בי בלילה של האסון לא תעבור אף פעם".

למרות שעולמה חרב עליה, ניסתה שולי להחזיק בכל הכוח ולהתמודד. "כשהשנה הראשונה עברה, חטפתי הלם. חשבתי שאם אקבל את אות המתמודדת למופת הוא יחזור. אוקיי, הבנו את המסר, התמודדנו, יאללה. אבל להפתעתי מועלם לא חזר. ועד היום אני אומרת למשפחות שכולות: השנים לא עושות את זה יותר קל, אבל הכל נכנס למסגרות שאתה כבר מכיר".

במשך חמש השנים הראשונות שולי "דיברה את עצמה לדעת", כפי שניסחה זאת אחת מבנותיה. "רציתי לדבר על מועלם, רציתי להחזיק אותו פה, ולא לתת לו ללכת רגע אחד. הרגע הזה נמשך 5 שנים, שבסופן הבנתי שאני צריכה לתת לו ללכת, שהוא לא יכול לחיות בשני העולמות, וגם אני לא". כחלק מהתהליך פירסמה שולי את הספר 'מועלם אהובי', ובו מכתבים שכתבה לו מהיום בו נהרג ועד כחמש שנים אחרי, "כדי להשאיר אותו בעניינים, כי עוד מעט הוא חוזר".

שנתיים אחר כך נישאה שולי לד"ר אלי רפאלי, פיזיקאי ואב לשלושה. גם הנישואין האלה לא הגיעו בנקל. לפני אלי היא פגשה 17 גברים, "וכל אחד קידם אותי במשהו. היה גם מישהו שנפגשתי איתו 3 חודשים, ואני הייתי בטוחה שזה כן, והוא החליט בסוף שזה לא. הייתי בהלם. אבל ההלם היה מורכב גם מהתובנה שיש מי שעושה לי פרפרים בבטן. מה שהיה לי ולמועלם בבסיס הקשר הוא אהבה מאוד גדולה, ומי שיש לו את זה יודע למה לצפות. היה ברור לי שאני רוצה משהו לפחות כמו עם מועלם".

ההחלטה לבנות קן מחדש איננה פשוטה. מתי החלטת שזה הכיוון?

"מאוד מההתחלה. גם אם לא ידעתי איך זה יהיה. היו לי חיים מופלאים עם הבעל שלי ומאוד רציתי להמשיך עם זה. חוץ מזה בית אמיתי, שנותן בסיס טוב לחיים, זה בית שיש בו אבא אמא וילדים. ואחד הדברים שלי מאוד עזרו, הוא שמאוד רציתי את זה והייתי נכונה להתאמץ. יחד עם זה, ידעתי שאם זה לא יקרה, אני חיה חיים שלמים עם הבנות שלי".

גם אחרי הנישואין עם אלי, ממשיכה שולי לכנות את מועלם 'בעלי' ואת הוריו 'חמי וחמותי'. וכן, סביב ימי הזיכרון היא מרבה לדבר עליו.

"אחרי הפגישה הראשונה שלי עם אלי, הייתי מופתעת שלא התעסקתי ב'כמה דיברתי על מועלם' וככה זה בחיים שלנו. יש ימים שהוא נורא גדול ויש ימים שהוא שם, וכולם יודעים את זה, כולל טל ורוני הבנות הקטנות שלי. טל יודעת לומר 'אני טל רפאלי, אני לא טל מועלם', אבל מצד שני סבא וסבתא רחל ויחזקאל מועלם הם סבא וסבתא שלה ושל כל הילדים, גם של ילדיו של אלי. כשלבן שלנו, דן (הבן של אלי, ע"ל) היתה בר מצווה, הוא הודה לסבא וסבתא האלה ולסבא וסבתא האלה וגם לסבתא וסבא רחל ויחזקאל מועלם".

ואיך זיכרונות העבר מתיישבים עם חיי ההווה? שולי מסבירה: "החיים יותר חזקים מהכל. פעם אמר לי חבר שנורא קשה לו לקרוא את הכתבות איתי שבהן אני כל הזמן מדברת על מועלם. ועניתי לו 'אתה הרי יודע שב-363 הימים האחרים בשנה אנחנו חיים את חיינו ואלי הוא המרכז. אז יש כמה ימים שמועלם משתלט על הכל'".

גם בלי טראומה של אובדן ברקע, חיים ב'משפחה מורכבת', כדוגמת המשפחה שבנו שולי ואלי ושבמסגרתה הם מגדלים את שלושת ילדיו, את שתי בנותיה ממועלם ואת השתיים המשותפות, הם דבר לא פשוט. "זו עבודה קשה בלי הפסקה", היא מודה ומבהירה "אנחנו משפחה שחיה טוב. להגיד לך שאין בעיות? לא. אבל אין שום דבר דרמטי. כל ילד שמע מההתחלה שכל דבר רע שיהיה במורכבות הזאת, הוא יותר טוב מזה שהיינו נשארים לבד, אמא וילדים ואבא וילדים בנפרד, וזה המסר".

במקום לדבר, לדפוק מסמר

כששולי מספרת על 6 וחצי השנים בהן היתה בלי מועלם ובלי אלי ("זה יותר מדי, לא צריך לקחת מזה דוגמה") היא מתארת שבתות וחגים שמעולם לא היתה בהם לבד. היא תמיד התארחה בתוך הקהילה ("המדהימה") בשכונה ה' בבאר שבע, או נסעה. הקושי המיוחד בשבתות, בהן בולט במיוחד היעדרו של האב, מביא אותנו לדבר על התמודדותה המורכבת של האלמנה הדתית. "אצלי, נקודות האור הכי גדולות בתוך חושך המוות של מועלם היו הבנות שלי. הן היו הגורם המציאותי לכך שחזרתי לחיים ונסעתי ובאתי והלכתי. כי אותן ממש לא עניין אם היה לי כוח לקום בבוקר. הן היו צריכות אותי מתפקדת.

"בתוך הנס הזה, זיכה אותי הקדוש ברוך הוא שהייתי עם שתי בנות. אני לא יודעת מה הייתי עושה עם שני בנים. איפה הייתי שמה אותם בשחייה הנפרדת, איך הייתי לוקחת אותם לבית הכנסת? בשבילי זאת היתה הצלה שהן שתי בנות".

"מצד שני", היא לא יכולה בלי לראות את הטוב, "בהרבה מימדים לאלמנות הדתיות יותר קל. כי הדאגה לזוגיות שנייה בחברה הדתית היא יותר טובה, והדאגה וההזמנה והיכולת להכיל היא גדולה יותר. מעולם לא הרגשתי שאני מאיימת על זוגיות של מישהו. חברות שלי, חילוניות, סיפרו לי שהיו חברות שהתנתקו מהן מחשש שהן תאיימנה על הזוגיות שלהן. אני לא חוויתי כאלה דברים".

אנשים רבים לא יודעים מה לעשות או לומר כשהם פוגשים שכול. שולי נותנת כמה כללים שיכולים לעזור. "קודם כל, לא תמיד צריך לדבר אם אין מה להגיד. אנשים פוחדים מהשתיקה, אבל אדם לא חייב להגיד משהו, כי אז עלול לצאת לו מהפה משפט כמו 'הקב"ה מעמיד בניסיון מי שיכול לעמוד בו'. אין עניין לומר את זה".

מעבר לכך, היא אומרת, אסור להשאיר את האלמנה לבד. זה מבחינתה האל"ף בי"ת של העזרה, למרות שלכל אחת צרכים אחרים. "אף מוות לא משנה את מי שאתה בבסיס. אני הייתי טיפוס רעשני גם קודם, עם המון חברים, וגם עכשיו היו סביבי חברים רבים. נשים סגורות יותר ירצו שסביבן יהיה מעגל קטן יותר, אבל צריך להיות שם ולהושיט עזרה". הסיוע, היא מסבירה, מתחיל מהדברים הטכניים ולא הפילוסופיים: טיפול בילדים, תיחזוק הבית. "אני ממש גרועה בלדפוק מסמרים. פעם בא אחד החברים ושאל למה המיתלה עומד עקום? אמרתי כי נפל מסמר. הוא הבין שזו לא משימה קלה עבורי ומאז הוא הפך להיות זה שמקבע מסמרים לקיר".

שולי עצמה רצתה קשר עם אנשים, וקיבלה אותו במנות גדושות, מכל מיני מקומות. היא מציינת קודם כל את המשפחה שלה, אבל גם מכרים שאליהם התוודעה אחרי האסון, כמו משפחת שרייבמן, שבנם, שנהרג גם הוא באסון המסוקים, שימש קצין תחת מועלם. בתום השבעה הגיעו הוריו של ניר, רותי ואמנון, שנמצאים עד היום בקשר הדוק, אל משפחת מועלם. אמנון אמר לה אז משפט בלתי נשכח: "הוא אמר לי 'תראי, אני לא יודע איך בכלל נחיה עם זה שהבן הבכור שלנו נהרג, אבל אני רוצה שתדעי שכשאני לא אוכל לישון בארבע בבוקר, אני אעיר את אשתי שנרדמה חמש דקות קודם, כי לא אוכל לשאת לבד את המחשבה הזאת. כשלך בארבע בבוקר לא יהיה את מי להעיר, את תטלפני אלינו כל הזמן'".

"אז אולי לא לכל האלמנות יש דבר כזה, אבל אני מאמינה שלכל אחת יש פוטנציאל שמישהו יהיה שם בשבילה. אחר כך, לאט לאט, אפשר גם לשחרר".

את חושבת שזה משנה לאלמנה ולילדיה ממה נהרג האיש: אם מתאונה או מפעילות צבאית?

"מבחינת האובדן אין הבדל. מבחינת היכולת לקחת את זה קדימה, יותר קל למישהו שהבעל שלו נהרג בפעילות מבצעית, במשהו משמעותי שהוא האמין בו.

"כל דבר שמועלם עשה בחייו נבחן בשני מימדים: האם הדבר תורם לכלל, ואיפה הוא בתוך זה. השיא של  זה היה בצבא. הוא האמין בשליחות ומאוד אהב את זה, והוא שמח שיש משהו שמשלב את שני הדברים".

בשניות האחרונות שלו בעולם הזה ידע מועלם שהוא הולך אל מותו, מספרת שולי ודומעת. הוא היה מפקד הטיסה ומחובר למערכת השמע של הטייסים. "מבחינתי אני יודעת שאולי הוא הצטער עלינו, אבל הוא ידע שהוא מת במקום שהוא הכי אהב. יש בזה משהו שנותן כוח".

חתונה בנוכחות המטכ"ל

שולי מועלם-רפאלי היא אחות במקצועה, אך מעט אחרי נישואיה השניים עזבה את עבודתה. היא לומדת יום בשבוע במדרשת הרובע ומדריכה משלחות לפולין פעמיים בשנה. את עיקר זמנה תופס עיסוקה כסגנית יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, בו היא פועלת בהתנדבות.

"לפני 4 שנים וחצי קיבלתי טלפון מאיילת קורקין, אשתו של סא"ל יוסי קורקין שנהרג באסון השייטת חצי שנה אחרי מועלם. בעבר היא היתה פקידה של מועלם. איילת שאלה אותי אם שמעתי שנתניהו, אז שר האוצר, הכניס בחוק ההסדרים סעיף לפיו אלמנת צה"ל שחיה כידועה בציבור תוכר כנשואה".

המשפט הפשוט הזה קיפל בתוכו רעידת אדמה בקרב אלמנות צה"ל. לפי החוק שנחקק בשנת תשי"א, אלמנת צה"ל שנישאה בשנית איבדה את כל זכויותיה, ולא רק את אלה הממוניות. "הן כבר לא היו חלק ממשפחת השכול, לא היו מוזמנות לטקסים, לא קיבלו מכתב משר הביטחון ביום הזיכרון. מי שנישאה איבדה את המקום הממסדי מסביב לקבר של הבעל שלה.

"מה שקרה הוא, ששנים רבות באופן די עקבי האלמנות החילוניות חיו עם בני זוג בכל מיני הסכמי ממון ומסגרות לא מדווחות, והאלמנות הדתיות התחתנו והפסידו את זכויותיהן", היא מסבירה. בשנים האחרונות האלמנות הדתיות גם עשו צעד בכיוון שימור זכויותיהן. הן נישאו הלכתית, אך לא דיווחו על כך לרשויות. שולי עצמה נהגה כך, "התחתנתי באופן גלוי אבל לא מדווח". מה זה להתחתן באופן גלוי? בחתונה של אלי ושולי נכחו שר הביטחון, נשיא המדינה, כל אלופי המטכ"ל פלוס 800 איש. למי שפספס היתה גם כתבה בעיתון. "ולכולם אמרתי שאני מתחתנת אבל לא מדווחת, כי הם לא עושים לי טובה. תאמיני לי, כל בוקר כל אלמנה שמחליטה שהיא קמה וממשיכה בחייה, מרוויחה ביושר את התגמולים שהיא מקבלת ממדינת ישראל".

מה שנתניהו ניסה לעשות, אם כן, היה עלול לטרפד את הדרך של אלמנות רבות לחיות בזוגיות אך לשמר את זכויותיהן, ולכך הן לא היו מוכנות. "אני התארגנתי ואיתי קבוצה אחת, ונאווה שוהם, שהיא היום יו"ר הארגון, התארגנה וסביבה קבוצה אחרת". אחד מהאלמנים קישר בין השתיים ולמחרת הן נפגשו בכנסת והחלו לעבוד. לאט לאט הבינו השתיים שהארגון שאמור לעטוף אותן ולאגד אותן "מתנהל בצורה נוראית, והוא היה אחד הגורמים לכך שהסעיף הוכנס בחוק ההסדרים. ככל שנכנסנו לעניינים הבנו שאנחנו רוצות לשנות את כל הגישה בקשר לאלמנות צה"ל, והקמנו עמותה שהתקבצה סביבנו". העמותה ניהלה מאבק משפטי בסופו היו בחירות לראשות הארגון הקיים. נאווה, כאמור, הפכה ליו"ר הארגון ושולי לסגניתה.

לפני מספר חודשים הסתיים בהצלחה מאבקן בנושא זכויות האלמנות הנשואות בשנית, כך שזכויותיהן נשמרו. כך נפתח השער לרישום הנישואין עבור האלמנות הדתיות, וגם האלמנות החילוניות יוכלו ליהנות ממערכת יחסים מוגנת יותר, לא כידועות בציבור אלא כנשואות כדת וכדין.

 

המאבק האחרון הוא ציון דרך עבור שולי וחברותיה, אך איננו סוף פסוק. הדרך עוד ארוכה ואחת המטרות הבאות, למשל, היא השוואת תנאיהן של אלמנות שבעליהן נהרגו לפני תשנ"ט לאלה שאחריה. לפי החוק היום, אלמנת חייל מילואים שנהרג מתשנ"ט ואילך, זכאית לקבל את ביטוח החיים שלו. אישה שהתאלמנה לפני כן אינה זכאית. "גם זה יצטרך להיפתר, כנראה בחקיקה", אומרת שולי "משרד הביטחון לא הסכים לאף הצעת פשרה שלנו". בינתיים הן פועלות גם במישורים אחרים: דאגה לכך שהאלמנות יוזמנו לטקסי זיכרון, שנציגותיהן יישאו דברים בטקסים רשמיים, וגם במישור של אחת לאחת: לכל הלווית חלל צה"ל שהותיר אחריו אלמנה או יתום, תגענה שולי או נאווה או מישהי מטעמן, למרות שהנוכחות בלוויה כזאת אינה קלה גם להן עצמן.  

יש אמירה של הארגון לגבי הריסת הבתים של רס"ן קליין ורס"ן פרץ הי"ד בעלי?

"אל תכניסי אותנו לשם. אחד הדברים שמאפיינים מאוד את הארגון שלנו זה החיבוק הטוטאלי שאנחנו נותנים לכל אישה שבעלה נהרג בצבא או בכוחות הביטחון והיא שייכת לאלמנות צה"ל. הארגון לא נכנס למקומות האלה, כי יש דברים שאני חושבת בנושא הזה, ונאווה חושבת בדיוק להיפך".

עם זאת, שולי איננה מתחמקת מלומר את דעתה האישית בנושא, ולפי הסרט הכתום הקשור לידית התיק שלה, לא כל כך קשה לנחש את רוח הדברים. "אסור להרוס את הבתים שלהם, כי אני מאמינה שצריך לחיות במקום הזה. עלי וירושלים ותל אביב זה אותו דבר". מצד שני, מדייקת שולי, את הבתים צריך להשאיר על תילם לא בגלל זהות המתגוררים בהם ומעשיהם ההרואיים, "המוות שלהם הוא לא סיבה לכלום, חוץ ממה שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. כדי לשמור על המוות של רועי ואלירז ומועלם ורענן שוהם, הבעל של נאווה, כאיזה דגל שיילכו לאורו, אסור שהוא יהיה הסיבה לאי הריסת הבתים".

המודל של אבא

שולי היא אישה מלאת עשייה וחיים, שלתוכם היא בוזקת הרבה אופטימיות. זאת אולי הסיבה בשלה היא לא נשברה גם בקיץ האחרון, לאחר שנאלצה לעמוד פנים מול פנים עם אתגר חדש: מחלת הסרטן.

לא אמרת לקב"ה 'די, כמה אפשר?'

"כן, אמרתי את זה, לא ממש הבנתי מה אלוקים רוצה ממני ואני מודה שאני עדיין לא".

יום בהיר אחד, לקראת תחילת החופש הגדול, גילתה שולי שני גושים בחזה. אחרי שבוע היא הלכה לרופא. ("בעלי אמר לי שאם אני לא הולכת באותו יום, הוא סוחב אותי למיון"). בבדיקה נתגלו שלושה גושים ובממוגרפיה דחופה - תשעה. הביופסיה נלקחה ושולי ואלי נאלצו לעבור ימים של ציפייה דרוכה לתשובה, במהלכם שולי היתה אמורה לשאת דברים לרגל סיום חוק לימודיה של נועם, הבת הבכורה שלה ושל מועלם, שהיה מעמד מרגש מאוד.

העניין הרפואי נשמר בסוד, ושולי מעידה שכל הימים האלה לא ממש הצליחה לישון. "כל הזמן חשבתי מה הולך? מה הקב"ה רוצה ממני? לאן לקחת את זה?"

הטלפון של הרופא השיג אותה ביומיים של גיבוש שערך ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בשפיים. כשהרופא הודיע שהיא צריכה להגיע "ואז נדבר", היא כבר לא היתה צריכה הרבה הבהרות לגבי הממצאים.

הדברים התגלגלו מהר: תוך שבועיים היא נכנסה לניתוח ועברה כריתה של שני הצדדים, על אף שצד אחד היה בריא לגמרי. "לא הייתי מוכנה לקחת סיכון שעוד כמה שנים אמצא את עצמי באותו מצב". המשפחה והחברים שוב נרתמו לעזור, היא מספרת, אבל הקושי הגדול היה נעוץ גם בעצם הבשורה עבור בני המשפחה הקרובים. "היה מאוד קשה להגיד לילדים, במיוחד לנועם וניצן: המחשבה שלי היתה שהן יחששו שגם אני אמות. היה לי קשה לספר את זה להורים של מועלם ולאחים שלי, שכולנו עברנו את זה עם אחותי שלוש שנים קודם בצורה קשה מאוד. והיה את אלי ואותי וחברים קרובים שמלווים אותנו כל החיים".

הסיפור לא היה פשוט, ותוך מספר ימים נתגלה שהוא אף מורכב יותר ממה שחשבו. המכות ניחתו בזו אחר זו, כולל ניתוח נוסף דחוף אותו נאלצה שולי לעבור. "ואז, יום אחד אמרתי לה': אין לי מושג מה אתה רוצה ממני, אבל אתה שלחת את זה ואתה תשלח לי את הדרך להתמודד עם זה. אחר כך נראה מה יהיה". אחרי חודשיים מאוד אינטנסיביים, היתה אמורה שולי להתחיל בסידרה ארוכה של טיפולי כימותרפיה. אבל לפני כן, נשלחה בדיקה שלה לארצות הברית. "התשובה איחרה להגיע ואני, שכבר הייתי מרוטת עצבים, ביקשתי מהרופאה שנתחיל. היא אמרה שהסיכוי שאני לא אצטרך כימותרפיה עומד על אפס נקודה משהו, אבל גם עם זה לא מתחילים".

כשבוששה התשובה להגיע, קבעו שולי והרופאה לוח זמנים לטיפולים. יום לפני הטיפול הראשון הן שוחחו וסגרו את הפרטים הטכניים. שעתיים אחרי השיחה הזאת התקשרה הרופאה שוב, והודיעה לשולי שהיא לא צריכה טיפולים כימותרפיים. שולי הנרגשת בדיוק היתה צריכה לרוץ לגן לקחת את ביתה. כשבאה לשער הגן פגשה חברה, והשתיים התחילו לצהול. "השמועה עברה כמו אש בשדה קוצים, כמו שעוברות בשורות רעות כך בשורות טובות. תוך 10 דקות הבית שלי התמלא בכל מי שהיה ביישוב, ואמרתי לכולם 'בשבת קידוש'. בכיתי כמו שלא בכיתי בכל התקופה הזאת". 

שולי חושבת שגם אם היתה נאלצת לעבור את הטיפולים הקשים, היא עדיין היתה לוקחת את זה "'קדימה ולמעלה'. אבל בלי זה הגעתי לשם הרבה יותר מהר". היא עדיין נמצאת במעקב רפואי וכעת מעכלת לאט את כל התהליכים האינטנסיביים שחוותה. גם כאן, כשהרגישה שהמחשבות עושות לה רע, היא החליטה לא לשקוע בתוך זה, והתחילה טיפול פסיכולוגי. "אני שמחה שלא נפלתי. זה שאני בוחרת לא ליפול הוא החוט המקשר בין כל מה שעברתי בחיים".

שולי חושבת שמה שהביא אותה להתמודד עם אתגרי החיים בדרך בה היא נוקטת, הוא הדגם שהציב אביה, אב לתשעה, ששכל את אשתו בפתע פתאום. "אימי נפטרה בשבת בבוקר באופן פתאומי מתוך בריאות שלימה בגיל 51. כולנו היינו בטוחים שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותנו כי אמא שלי היתה העוגן. אבי היה רב והוא היה עסוק בענייני הכלל, והיא עשתה את הכל בבית. לא חשבנו שנוכל לשרוד והנה, 31 שנה אחרי, כולם נישאו והקימו משפחות. ראיתי את אבא שלי מתפרק לרסיסים, ואחר כך הוא אסף את עצמו והמשיך לגדל אותנו. אני חושבת שממה שראיתי את אבא שלי אז, לקחתי כיוון. אבי כל הזמן אמר לי אחרי שמועלם נהרג: לכי קדימה, תגדלי טוב את הילדות, תלכי איתן לכל מקום, את תהיי בסדר". אביה של שולי נפטר שלוש שנים אחרי מועלם. וכן, שולי מקשרת בין מותם של השניים. אביה אהב את בעלה אהבת נפש. "משהו כבה בו באופן סופי אחרי שמועלם נהרג".

על מות אימה לא מסוגלת שולי לדבר. היא מכנה אותו 'חור שחור וכואב'. זה אולי מפליא, כשמשווים את רמת הפתיחות שלה בנושא הזה לכל תחומי החיים האחרים, אבל זה הטון במשפחה: "רק עכשיו, 31 שנים אחרי, עשינו משהו שהוא מעבר לאזכרה ולשיעור. כל אחד היה צריך להביא רק סיפור אחד עליה, כי פחדנו שגם זה יהיה יותר מדי. וכל השבת לא הפסקנו לדבר".

 דירוג פוליטי גבוה

לפני הבחירות האחרונות, בתקופה הקצרה בה חיו אנשי הבית היהודי המאוחד בשלום בית, דורגה שולי על ידי המועצה הציבורית במקום הרביעי והמכובד ברשימה.

"נכנסתי לרשימה כי בכל שנות המאבק על החוק, שהקיפו 4 שנים ושלוש כנסות, ראיתי ששם נחתכים הדברים. ראיתי גם שהציבור שלי, שהוא נורא משמעותי בהמון מקומות, לא משמעותי שם כל כך".

אחרי שהיא ראתה שהרשימות הולכות בצוותא וקיבלה גיבוי מבעלה, התייעצה שולי עם עוד שני אנשים משמעותיים עבורה. "הם אמרו לי לכי, יש שם מה לעשות ואולי תוכלי גם לחולל שינוי, גם כי את נתפשת כאחת שפועלת בהרבה רבדים וגם כי אחד הדברים שיש לך זה אמירה ברורה".

שולי נפגשה עם רוב חברי המועצה ואמרה דברים שהיא מאמינה בהם. כשהבינה שדורגה במקום כל כך גבוה "הופתעתי ושמחתי".

אבל האיחוד, כזכור, לא החזיק ימים רבים. "כשהרשימה התפרקה ומה שנשאר מ'הבית היהודי' חזר להיות מפד"ל, קיבלתי מקום 8 שהוא לא ריאלי, ולמרות שניסו לשכנע אותי להישאר, לא נשארתי. לא בשביל זה באתי. הגעתי סביב האמירה של האיחוד כי אני מאמינה שאם נלך יחד, ונצטרך להגיע לזה, יהיה לנו את הכוח שצריך להיות לנו".

שולי ממש לא פוסלת עתיד פוליטי, ובניגוד לרבים שמציירים לעצמם עתיד כזה אך מעדיפים לכסות עליו, היא אומרת בגלוי "אני בהחלט רואה בעתיד פוליטי מטרה. אני חושבת שיש לי מה לעשות שם, ובכל הצניעות טוב שיבואו אנשים כמוני, כאלה שאני חושבת שיש להם מה לעשות בפוליטיקה אבל גם במקומות אחרים".

ofralax@gmail.com