בשבע 389: יודע את מקומי

אבי סגל , ח' באייר תש"ע

זיכרון חוויותיי כילד בגן הילדים היטשטש במהלך השנים, והוא מסתכם בעיקר בהאזנה לסיפורים מפי הגננת ובהשלכת חול על ילדים אחרים בחצר. כן, אני יודע, אבל הם התחילו. אבל רוב הפעילויות המקובלות היום בגנים אינן זכורות לי כלל מילדותי. רק בזכות ילדיי אני נחשף היום מחדש למשימות המורכבות המוטלות על ידי הגננות והמורות בכיתות הנמוכות: גזירה והדבקה, חיתוך וצביעה, עיצוב בריסטולים, חלוקת ממתקים, שירה, משחק וריקוד. לא, לא הילדים. אלו המשימות המוטלות על ההורים.

מסתבר כי המדיניות החינוכית הנוכחית היא לחנך את ההורים, להכריח אותם להשתתף בעולמו של הילד ובכך לפצות אותו על שעות ארוכות של קרייריזם והזנחה הורית. לשם כך אנו מתבקשים כמעט מדי שבוע להפוך לילדים קטנים בעצמנו: להכין יצירות, להביא שלוקים, לערוך בעצמנו פעילויות לחבריו של הילד, וגם לתרום תמונות מהאלבום המשפחתי לטובת איזה פרויקט נידח בגן, רק כדי לקבל אותן בחזרה כשהן מקומטות ומרושתות כיצירות מוזאיקה.

שיהיה ברור: זה לא שאני לא נהנה לבלות זמן איכות עם ילדיי. האמינו לי, אני עושה זאת לא מעט גם בלי הנחיות של מערכת החינוך. פשוט, ההגדרות שלי לגבי המושג 'איכות' שונות – איסוף גלילי נייר טואלט לצורכי משחק זו לא בהכרח אחת מהן. גם הגיל והכרס עושים את שלהם, וגם אם פעם יכולתי להפגין כישורי ריקוד אבהיים מבלי להביך את עצמי – וזה מעולם לא קרה – כעת אני יכול מקסימום למחוא כפיים לילד, בתנאי שאני נח מדי עשר שניות.

אני כבר לא מדבר על פעילויות נלוות: אסיפות הורים, טיולים, אירוח חברים מהגן או מהכיתה ובערך מאתיים וחמישים ימי הולדת בשנה. אחרי כל המסיבות והמתנות, לא נותר אפילו זמן לקבץ נדבות כדי לאזן את התקציב המשפחתי. טוב, מה אני יכול לעשות מלבד להיאנח ארוכות. העיקר שהילדים עצמם מאושרים וגאים בהוריהם, לא? מעניין אם הילדים יודעים להעריך את ההשקעה המתמשכת שלנו, את הזמן הרב שאנו מקדישים להם. אולי אלך לכבות לרגע את הטלוויזיה ולשאול אותם.