בשבע 389: ולבו ער

אהרן אפפלד מצליח להמחיש באמצעות הגיבור הישן שלו את המתח שחוו העולים ניצולי השואה בימי קום המדינה בין הארץ החדשה לעולמם הישן.

עפרה לקס , ח' באייר תש"ע

מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והפליטים-הניצולים עושים את דרכם לנאפולי שבאיטליה. ארווין הצעיר, ששרד את המלחמה יחידי ממשפחתו לא חדל מלישון, והאנשים שסביבו לוקחים אותו על הידיים, דואגים לו ומדי פעם מעירים אותו כדי שיאכל. בנאפולי ארווין מתוודע לשליח ארץ ישראלי שמארגן את הצעירים ומאמן אותם לקראת עלייה לארץ והשתלבות בהכשרה. הוא עורך להם תרגילים פיזיים ומנטליים, במהלכם הוא מלמד אותם שפה ומנהגים שלא הכירו, ומנסה להצמיח להם זהות חדשה. השליח מבקש לבדל את ארווין ואת חבריו מן הפליטים, ואלה האחרונים מעריצים את הצעירים שהופכים אט אט להיות חסונים, אבל גם כועסים עליהם. לארווין יש חוב מיוחד כלפי הפליטים, שכן לולא הם הוא היה ננטש. אבל החוב שלו, כך ייוודע ארווין עצמו, הוא לא רק באשר להצלתו הפיזית, אלא גם בשל העובדה שהם ניצולים המשמרים עבורו את ניחוחות הבית.

ככל שמתקדמים דפי הספר, הפער הזה שבין הפליטים: המסמלים את העבר, הבית והגלות ובין הארצישראליות של בוני הארץ, הולך ומתחדד. לניצולי השואה, חלקם לא דתיים כלל, אין בעיה להתחבר לשורשים שלפני העלייה לארץ. מנגד, לעובדי האדמה שטרקו דלת בפני הוריהם בגלות, יש מערכת יחסים מורכבת יותר עם המסורת ועם עברם.

ארווין-אהרן, בן דמותו של אפלפלד, שואב רבות מן העבר, וזה מקור רצונו לישון. בכל פעם שנופל הוא אל השינה העמוקה מתגלים לפניו אביו ואימו וביתו, והוא משוחח איתם. ארווין מרבה להתחבט האם עשה טוב שלמד עברית, ושהשפה החדשה מוחקת ממנו את המילים של הבית. בתחילה נדמה לו שהוריו כועסים, וכל שאיפתו היא לחזור הביתה, להיות שוב ילד, לראות את אביו ואימו כפעם. במהלך החודשים והשנים הוא מבין שאין לו באמת לאן לחזור והוא לומד להשלים עם העובדה שהוא ממשיך את חלומו של אביו, להיות סופר, אך עושה זאת בשפה ובדרך משלו, כולל התחברות לתנ"ך ובמידה מסוימת למסורת, מהם התרחקו הוריו מאוד.

ארווין נפצע במהלך פעולה במלחמת השחרור ונאלץ לשהות תקופה ארוכה מאוד בבית חולים ובבית החלמה. חבריו להכשרה באים לבקרו ומגלים לו את ליבם לפצוע. הם רוצים לגעת בילדותם, בשנים שלפני המלחמה, וכל אחד מחזקים חלום אחר: הראשון מבקש להמשיך את ציוריו, השני, לשחזר את הקריירה שלו ככנר והשלישי מרגיש שהוא מוכרח לעבור לעיר, שמזכירה לו את עיר הולדתו.

הספר הזה של אפלפלד, הקל יותר בסגנונו מקודמיו, מאפשר הצצה לעולמם של העולים הצעירים, תרומתם לבניין המדינה ורצונם להשתלב ועם זאת להגשים את החלומות הישנים, להמשיך את הבית.

החלוצים שארווין פוגש בבית ההבראה אינם מבינים את הצרכים התרבותיים של הנערים הצעירים ואת החיבור שלהם לעבר, על אף שכמה מהמבריאים, בעיקר אלה שמצבם הרפואי גרוע, מרשים גם הם לעצמם להתחבר עם העבר שלהם, אף עם זה האמוני.

כמו כל ספרי אפלפלד: 'הנער שלא פסק לישון' הוא עמוק ומלא רבדים. לגמוע לאט, ולהפנים עוד יותר לאט.

ofralax@gmail.com