בשבע 390:אמונה בלי הגבלה

חגית רוטנברג , ט"ו באייר תש"ע

למי שהתגעגע ללשון הזהב של השדרן גבי גזית, שהודח אחר כבוד מ'קול ישראל' בעקבות סגנונו הבוטה והמשתלח, היתה הזדמנות פז להתרפק שוב על פניניו של האיש בתכנית ששידר לאחר יום העצמאות בתחנת רדיו אזורית. לאחר ששפך את חמתו על המגזר המתנחלי, העביר בזריזות את שבט לשונו אל הבאים בתור: "עלובים", "בהמיים", "עלוקות" ו"תולעים" הם כינויי החיבה להם זכתה הקהילה החרדית בישראל מפיו של גזית, שהמליץ באותה הזדמנות גם לכלוא אותם בשכונותיהם ולנתק להם את המים.

אבל גזית מלכלך והשיירה עוברת. מסתבר שהציבור החרדי מוכיח את יתרונו האנושי על גבי גזית ודומיו בלא מעט צדדים, ועכשיו זה גם מוכח מחקרית. בכנס שיתקיים במכללת 'אורות ישראל' בחודש הבא יוצג מחקרו של ד"ר יצחק קנדל, הטוען כי דווקא במגזר החרדי והדתי מתמודדים ביתר קלות עם השתלבותו של ילד מוגבל במשפחה. ממחקרו של ד"ר קנדל, מומחה עולמי בתחום נכויות התפתחותיות ולשעבר ראש האגף לשירותי טיפול באדם המפגר במשרד הרווחה, עולה כי אמונה דתית מסייעת להפחית לחצים הנוצרים לאחר לידת ילד חריג, כגון רגשות אשם. זאת בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב עד היום בנוגע למוכנות של הציבור החרדי לקבל ילד חריג בקהילה, והבושה שסברו שלוותה לכך. לטענתו, המשפחה הדתית והחרדית תמצא ביתר קלות הסבר לחריגות מתוך השקפה אמונית, וכתוצאה מכך בסופו של יום הפחתת הלחצים תאפשר להורים לקיים חיים תקינים יחסית.

מאידך, אצל משפחות שחייהן אינם מיוסדים על אדני האמונה, ההתמודדות עם נוכחותו של ילד חריג בבית קשה בהרבה. זאת בעיקר משום שאין ביכולתם של בני הבית לתת לעצמם תשובות מספקות באשר לאתגר המורכב שנפל בחלקם, והשאלות העולות בדרך כלל בסיטואציות האלו, כמו "למה דווקא אני?", "במה פשעתי?" ועוד, נותרות ללא מענה.

אגב, היתרון האנושי באותו תחום קיים גם אצל הציבור שזכה להשמצות קודם לכן מפיו של גזית. בחודש האחרון הושק מפעל ייחודי וראשון מסוגו ביהודה ושומרון: קמפוס ישיבת ההסדר בקרני שומרון התקין עצמו לקלוט משפחות בעלות ילדים עם צרכים מיוחדים לשבתות של נופש ומנוחה מההתמודדות היומיומית שבגידול הילד המוגבל. המתנדבים מגיעים מכל יישובי הסביבה, ומפעילים את הילדים במסגרת המותאמת במיוחד לצורכי המשפחה הדתית.

דומה כי העובדות הנ"ל מלמדות מי באמת לא מסוגל להתמודד עם המוגבלות של עצמו.