בשבע 390:אורות התשובה

אבי סגל , ט"ו באייר תש"ע

אורות התשובה

רבים מבין חובשי הכיפות מתייחסים בזלזול מופגן למה שהם מכנים "הדת הירוקה", והלגלוג הזה הוא עניין הדורש בירור. נכון שזהו טרנד, נכון שמוביליו נוקטים גישה נוקדנית ונעדרת חוש מידה, ונכון גם שחשוב יותר למצוא פתרונות למפוני גוש קטיף מאשר לכלניות של חבל לכיש. אבל מבחינות רבות, דווקא הציבור היהודי-דתי היה אמור להיות שותף למאבק הירוק-דתי, שרבות ממצוותיו חופפות למצוות שלנו. אז מה אם יש לדת הירוקה נטורי קרתא משלה? אז מה אם הרבנים הראשיים שלה קיצוניים ומחמירים מדי? מה אנחנו, גבי גזית?

לפיכך, אין זה הגון לשלוח חצי לעג ב'יום כדור הארץ' שצוין לא מכבר ברחבי, נו, כדור הארץ. אמנם, הניסיון המתוקשר של רבני הירוקים לכבות את האורות במדינה לא צלח, בלשון המעטה, אך אין זה אומר שצריך לבטל אותו לחלוטין. המאמץ להגביר את המודעות לחיסכון במשאבי הכוכב שלנו הוא נכון, ועם מעט חשיבה ויצירתיות אפשר להפוך יום כדור הארץ בישראל ליותר מסתם קוריוז עיתונאי.

נתחיל בכך שכיבוי אורות זה פאסה, משהו ששייך לתקופה שבה כולם צפו ב'כלבוטק' כי לא היה משהו אחר לראות. ביום כדור הארץ חייבים להיות חדים וממוקדים יותר: להתיר שימוש באורות בתנאים מסוימים, ובמקביל לאסור באופן מוחלט על שימוש במחשבים, במכונות ומייבשי כביסה, במגהצים, בטלוויזיה וברדיו, במערכות קולנוע ביתיות, בדוד חשמלי ובפעמוני דלת. כמו כן, יש להימנע ביום הזה מדיבור בטלפונים סלולאריים ואלחוטיים ומכל שימוש אחר באנטנות. ביום הזה יש להימנע מאמבטיות כדי לחסוך במים, לשפר את איכות החיים באמצעות השתקה גורפת של כל מערכת סטריאו בארץ, לא לנסוע ברכב ממונע כדי לנקות את האוויר מרעלים, וכמובן לאסור על הבערת מדורות, כריתת עצים, קטיפת פרחים, ציד, דיג והרג חרקים.

את כל אלה יש לאסור לא רק במשך שעה, כפי שנדרש מאתנו בשבוע שעבר, אלא במשך יממה שלמה, ואולי מעט יותר. בנוסף, יש לקיים את יום כדור הארץ לא פעם בשנה אלא מדי שבוע. אני מציע את יום השבת. אם זה יקרה, לעניות דעתי, העסק יכול להפוך להצלחה מסחררת. אפילו הציניים שבחברה הדתית עשויים להצטרף.

הליך לקנוסה                      

כשאייסד יום אחד עיתון יומי, אשקול לפרסם בו מדי יום מספר ידיעות חדשותיות תחת כותרת-העל המשותפת "פינת החיוך המריר". רק כך אפשר להגיב על הידיעה שפורסמה השבוע, שלפיה פתחה הרשות השנייה בהליך הפרה נגד תחנת רדיו ללא הפסקה, בעקבות דבריו של השדר גבי "תולעים" גזית נגד החרדים והמתנחלים. ייתכן שידיה של הרשות השנייה כבולות ואין ביכולתה לבצע פעולות קיצוניות יותר, אבל בינינו, כל הליך שיותיר את האיש עם הפה המטונף על כיסא המגיש יועיל בדיוק כמו סנקציות כלכליות על התפתחות הגרעין באיראן.

ומצד שני, מה אשם גזית, שבסך הכול ריכז וקיבץ מגוון של גידופים שהמתנחלים והחרדים רגילים להם דבר יום ביומו? ומדוע הוא אשם, אם התחנות האזוריות הופכות את גסות הרוח והנפש לחלון הראווה שלהן? כאשר המגישים מתחרים ביניהם מי מצטיין יותר בצעקות, קללות והכפשות, די מכמיר-לב לקרוא על תגובתה המינימליסטית של הרשות השנייה נוכח מעשה אחד של מגיש יחיד.

פינת האסוציאציה                    

"אני שונאת יהודים ואני חולת נפש, ולכן המשטרה לא יכולה לעשות לי כלום" (תושבת חולון שציירה צלבי קרס על קירות, פורסם השבוע ב-ynet).

"חשבתי שבמבחן ההיסטוריה, האנשים שהתריעו על פשעי מלחמה, סולחים להם" (ענת קם בחקירתה).                 

א. דווקא משום שזה לא קורה כאן מדי שבוע, יש לי העונג לפרגן השבוע למנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, על ההחלטה לא לשדר סרטון תעמולה חדש של החמאס. בדיוק מסוג ההחלטות שהיו יכולות להפוך את הערוץ הממלכתי לפקטור משמעותי בתקשורת הישראלית – היכולת לבדל את עצמו משיקול הדעת הציני, המסחרי וחסר האיפוק של הערוצים המתחרים. טוב שיש אדם אחד העומד בפרץ, וחבל שהוא בודד במערכה.

ב. עוד פרגון אחד אחרון-ודי-כי-כמה-אפשר, לעיתונאי אבישי בן חיים ששוב הופיע כמגיש מחליף בתוכנית הגל"צית 'המילה האחרונה'. בלי לפגוע באיש מבין המגישים הקבועים – בן חיים ראוי וצריך להיות אחד מהם, מצדי מדי יום.

ג. הערת אקטואליה אחרונה: שני ביטויים חייבים להימחות ממהדורות החדשות, בעיקר בתקשורת המשודרת, ויפה שעה אחת קודם: "קצירת איברים" ו"שיסף את גרונו". אפשר לדווח על מכירת איברים ועל מעשי רצח בניסוח גרפי פחות.

ד. בלי שום קשר, הנה עדכון מקריאת ספרה של פי-די ג'יימס 'רצח במוזיאון' שהוזכר כאן לפני שבועיים: ובכן, סיימתי. אמנם היה טיפה ארוך מדי, והרצח הראשון הגיע רק בעמוד 127, אבל הסופרת הצעירה הזאת (שפרסמה את הספר לפני שבע שנים, כשהיתה בת 83 בלבד) פשוט יודעת לכתוב. מותח, מורכב, עמוק ומענג.

ה. ואילו הסרט הצרפתי "אוהבת לא אוהב" הוא, לטעמי, אחד הסרטים היותר מעצבנים שאתם יכולים לשאול בספריות הדי-וי-די. החיוך הכובש של אודרי טוטו מ'אמלי' הופך כאן למעיק, ואת הטוויסט התסריטאי אפשר לראות מקילומטרים (בוודאי אם צפיתם בסרטים כמו "החוש השישי" ו"נפלאות התבונה").

 יודע את מקומי

אני יודע להפוך חביתה. באמת. לא תגידו בעזרת מזלג או תרווד – להפוך-להפוך, בהינף מחבת ובהשלכת הביצה המטוגנת לעבר התקרה. את הריטואל הזה מכירים בני משפחתי הרעבים, מכירים הקירות הסופגים את ניצוצות השמן, ומכירה רצפת המטבח הסופגת לעתים את החביתה ההפוכה. ולא סתם אני מתגאה כאן בטכניקה המשובחת והמיותרת שלי. אחרי הכול, עד לא מכבר, זו היתה מומחיותי היחידה בתחום הכנת האוכל. ובכן, לא עוד.

בחודשים האחרונים אני מסתובב יותר ויותר במטבח על תקן השף המשפחתי, והכול בזכות האינטרנט. אם ספרי הבישול הפופולריים נועדו להפחיד את המין הגברי, כולל אלה המכילים בתוכם ביטויים כמו "קלי קלות" ו"זמן הכנה חמש דקות", מתכונים המתפרסמים ברשת דווקא מאזנים את הנוכחות המגדרית באזור תנור האפייה. כשאני מגגל להנאתי את המילה 'מתכונים', מוצגים בפניי עשרות רעיונות קולינאריים פשוטים ונהדרים בנוסח מקגייוור: קח דבק נגרים, הוסף מים ומלח לפי הטעם, ערבב היטב והמרק מוכן (למען הסר ספק: זהו לא מתכון אמיתי).

מתברר שלא צריך להשתמש במיקסר כדי לאפות עוגה, לא חייבים לקנות עשרים מוצרים כדי להכין סלט, ואין כל סיבה לבטל פגישות ביומן למשך שבוע כדי להכניס פשטידה מפוארת לתנור. משוקולד וביצים בלבד אפשר להכין מוס מעולה. מערבוב בכף של ארבעה חומרים בסיסיים יוצאת עוגה מוצלחת. כנגד הבטחות הסרק של ספרי האינסטנט, או האינסטנט פודינג, ישנם מאכלים שזמן הכנתם הוא באמת חמש דקות. ובעיקר: אין צורך לשבור את הראש בשאלות קיומיות האופייניות לספרי בישול: מהי הפלפלת, מהיכן משיגים פטריות סיניות שחורות, ולמה לכתוב פטרוסלינון במקום פטרוזיליה.

אין בי כוונה, חלילה, לפגוע בפרנסתן של משפחות סירקיס ואהרוני. להפך, אני דווקא מנסה לעודד את חבריי הגברים להתעניין בבישול, להצטרף למאמץ המלחמתי ולנסות להכין לעתים את מה שהם אוכלים. המבחן הוא פשוט: אם אנו מסוגלים לזכור את המתכון בעל פה, אנו מסוגלים גם להכין אותו בלי לשרוף את הבית. ובמילים אחרות: אם אני יכול, אז כולם יכולים. הבעיה היחידה שנותרה היא, כמובן, שטיפת הכלים אחרי. אם אצליח להתגבר על המכשול הזה, אפשר יהיה להכתיר אותי כעקר הבית המושלם. ובינינו, האם זה לא מה שכולנו רוצים להיות? טוב, נו... יקירתי, אולי הערב נצא למסעדה?