בשבע 390:שעת הדחק

החמה שקעה והשבת נכנסה. שני תלמידי הישיבה החלו לטלטל את חפציהם בשינוי כדי לנצל את הזמן עד לצאת הכוכבים. בדרך פגשו ערבי פוסע מולם..

עודד מזרחי , ט"ו באייר תש"ע

יואל וברוך, תלמידי ישיבה בהוד השרון, תכננו להיות בשבת פרשת 'שמות' במירון, בציונו של רבי שמעון בר יוחאי. הם יצאו מישיבתם ביום ששי בשעה אחת-עשרה ורבע ועצרו טרמפ שנסע צפונה. למעלה משעה נתקעו בצומת קסם, וזמן כניסת השבת הלך והתקרב. את החדשות של ארבע שמעו בטרמפ בדרך לצומת שלפני מירון. הם ירדו מהרכב בשעה ארבע ועשרים כשהם לחוצים, הניפו את ידיהם, אבל אף רכב לא עצר.

בשעה ארבע וחצי אמו של יואל שהדליקה נרות התקשרה כדי לאחל לו שבת שלום. נותרה רבע שעה לכניסת שבת ולפניהם 11 קילומטרים של עלייה עד לציון. לא היה להם מושג מה לעשות. הם ראו מולם במרחק מה על ההר יישוב חדש שנראה בתהליך בנייה, ונזכרו כי בצומת שלפני אותו יישוב יש תחנת דלק שבה יוכלו לקנות דברי מאכל ושתייה. השניים החלו לרוץ בכל כוחם לעבר התחנה כדי להספיק לקנות משהו לפני כניסת שבת.

בעודם רצים עצר להם רכב שהביא אותם עד לצומת. בדקות הספורות של הנסיעה הספיקו ליהנות משיר של אביתר בנאי לכבוד שבת. השניים נכנסו לתחנת הדלק, קנו מיץ תפוזים לקידוש וכמה עוגות לסעודת שבת. לאחר מכן החלו לרוץ בעלייה, ואז נזכרו כי עליהם להתפלל מנחה לפני השקיעה. הם התפללו במהירות כשהם מתנשמים ומתנשפים.

החמה שקעה. השניים החלו לטלטל את חפציהם בשינוי כדי לנצל את הזמן עד לצאת הכוכבים. בדרך פגשו ערבי פוסע מולם. הוא אמר להם שהיישוב הזה הינו קיבוץ בשם מורן ואין שום סיכוי למצוא שם בית כנסת. הם החליטו להיכנס פנימה, כדי שלפחות יוכלו לשבות באיזה מבנה ציבורי או מקום ריק. כאשר נכנסו לקיבוץ לא ראו נפש חיה. מתחת לאחד הכבישים שמו לב לצריף מאולתר. היה שם מזרן וכיסא שנעקר מרכב. השניים החליטו לשבות שם והתלבשו לכבוד שבת.

היה חשוך לגמרי בחוץ. הם נזכרו בסיפורים על חסידים שנתקעו ביער בדרכם לרבי ופגשו את אליהו הנביא, ובכל הסיפורים שבהם מתגלה לבסוף כי התועה מגלה שהיה לו מה לתקן במקום שאליו נקלע. הם החלו ללכת בתוך הקיבוץ כדי לבקש ממישהו לחמנייה ומים לנטילה ועדיין לא ראו נפש חיה.

לפתע ראו מבנה מואר ועליו תלוי שלט 'מועדון'. הם הציצו מהחלון ונדהמו למראה עיניהם:

שבעה אנשים חובשי כיפה ישבו וחיכו למניין!

האנשים הבחינו בהם והזמינו אותם להיכנס. יואל וברוך נכנסו כשהם המומים. גם האנשים שישבו הסתכלו עליהם כאילו נחתו מהירח. הסתבר שזהו קיבוץ חילוני לחלוטין, שלאחרונה בנו בצמוד לו יישוב קהילתי, חילוני אף הוא. מישהו מהקיבוץ חזר בתשובה לפני עשר שנים והוא עדיין מתגורר שם עם משפחתו. הוא הביא עוד חבר. שניהם היו מזוקנים, בעלי פאות ולבושים בג'לביה ונראו כאנשי גבעות. חמשת הנותרים היו אנשי קיבוץ שהשניים הצליחו לגייס במאמץ רב. אחרי בואם הצליחו להשיג עוד נער וכך היה מניין.

במשך כל התפילה יואל התפעל בלבו: איך הקדוש ברוך הוא סידר את כל הבלגן הזה...

בסיום התפילה אחד המתפללים סיפר להם שלפני כן הוא יצא החוצה והתפלל לה' שישיג להם מניין, ובדיוק אז הם הגיעו.

החוזר בתשובה שנקרא אוֹרי הזמין אותם לאכול אצלו. כשהגיעו לביתו אשתו הופתעה למראה האורחים הדתיים הבלתי קרואים ואמרה: "אתם יודעים שהגעתם ליישוב חילוני לגמרי?!"

הם סיפרו לה שאינם מבינים איך תוכניתם השתבשה, והם נחתו לכאן במקום להגיע לרשב"י. השניים התוודעו ליהודים מיוחדים במינם, אורי שעבר דרך חב"ד וברסלב וכעת הוא רמבמיסט, ואיתמר, מומחה לרפואה סינית ממכללת 'אילימה' הסמוכה. לאחר הארוחה הטבעונית והשיחה המרתקת סידרו להם המארחים מיטות נוחות באכסניה. למחרת הם התפללו בחצר וקראו קריאת התורה מתוך התנ"ך. אנשי הקיבוץ שהבחינו בשני בחורי הישיבה, תמהו על הימצאותם במקום.

במוצאי שבת סיפר יואל לאיתמר שיש לו בעיה קשה עם הגידים והעצבים בידו, והרופאים כבר לא מסוגלים לעזור לו. האיש התיישב לידו והחל לעשות לו דיקור סיני שהקל על כאביו ועורר אותו לחשוב על הכיוון הזה. לאחר מכן הסיע את השניים לצומת ונפרד מהם. יואל הניף את ידו, שעדיין היו תקועים בה שתי מחטים, ועצר טרמפ עד לציונו של רשב"י. סוף סוף הגיעו לציון הקדוש. הם היו עייפים ותכננו להתפלל ערבית וללכת לישון, אבל אז הגיעו תלמידי ישיבה חסידית והעמידו שם רמקולים.

וכך הצטרפו יואל וברוך לשירה ולריקודים סוחפים לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ממש הילולא בזעיר אנפין, כשהם מהרהרים בחווייתם המאלפת כי ניתן לסמוך על רבי שמעון בשעת הדחק.