בשבע 390: דרכו המיוחדת של רבי שמעון בר-יוחאי

רשב"י הולך עם האידיאל עד הסוף, שלא כשיטת רוב החכמים להתחשב באילוצי המציאות.דעתו שלא לעסוק בפרנסה ולסמוך על סייעתא דשמיא. רשב"י מוקיע את שלטון הרומאים על אף הסכנה.

הרב אליעזר מלמד , ט"ו באייר תש"ע

רשב"י הולך עם האידיאל עד הסוף, שלא כשיטת רוב החכמים להתחשב באילוצי המציאות. דעתו שלא לעסוק בפרנסה ולסמוך על סייעתא דשמיא. רשב"י מוקיע את שלטון הרומאים על אף הסכנה. מרכזיותה של תורת הסוד אצל רשב"י. רשב"י עצמו זכה לנסים והצליח, וכלל ישראל מתבשם ממעשיו למרות שדרכו אינה דרך לרבים. ההבדל בין רשב"י לרבו ר' עקיבא. על פי הרמב"ם, ר' עקיבא לא טעה בתמיכתו בבר-כוכבא.

  שיטתו של רשב"י: לדבוק באמת הנצחית בלי התפשרות עם המציאות המוגבלת

מיוחדת היתה דרכו של רבי שמעון בר יוחאי. רוב חכמי ישראל נטו לדרך האמצע, המפשרת בין האידיאל לבין המציאות המסובכת שלנו בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי דבק באמת המוחלטת, בלי להתחשב במציאות המוגבלת שבעולם הזה, ונעשו לו ניסים והצליח.

יחסו למלאכת הפרנסה של תלמידי חכמים

לדעת רשב"י, תלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בלבד, בלי לדאוג כלל לפרנסתו, ומן השמיים יסייעו בידו. וכשאמר רבי ישמעאל את הדעה המקובלת על רוב חכמי ישראל, שגם תלמידי חכמים צריכים לנהוג מנהג דרך ארץ ולעסוק בפרנסתם וביישובו של עולם. השיב כנגדו רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן… ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן".

ומסקנת רוב ככל חכמי ישראל, שאף כי מלכתחילה, לפני חטא אדם הראשון, לא היה צורך לעבוד - לאחר החטא חלק מהתיקון שלנו נעשה על ידי העבודה (עיין קידושין פב, ב). וזהו שאמר אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". וכן היה מדריך רבא את תלמידיו, לעבוד באותם חודשים שבהם יש עבודה מרובה בשדה, כדי שבשאר החודשים יוכלו להתפנות ללימוד התורה (ברכות לה, ב).

ואף שדרכו של רשב"י לא התאימה למציאות שבעולם הזה, נעשו לו ניסים, ולא היה צריך לבטל עצמו מלימודו לצורך פרנסתו.

יחס חכמים לשלטון הגויים

עמדתם המקובלת של חכמי ישראל כלפי שלטון הגויים היתה מתונה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון וניסו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו, ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש רעהו חיים בלעו (ע"ז ד, א). ורק בעת השמד, כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם, הורו בלית ברירה להתמרד נגדה.

עמדת רשב"י וחבריו ביחס לשלטון רומא

אבל דעתו של רשב"י היתה שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה (ברכות ז, ב), והיה מתריס כנגד מלכות הרשעה. וכפי שמסופר בתלמוד (שבת, לג, ב), שפעם אחת דיברו חכמים על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בר אילעי בדברי שבח: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה עד כמה הרעה מלכות רומא לישראל, שהחריבה את בית מקדשנו השני, והגלתה אותנו לבין האומות ושפכה את דמנו לרוב, העדיף רבי יהודה לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. רבי  יוסי העדיף לשתוק. לשבח אותם לא הסכים, אבל גם לגנות לא רצה, כדי שלא ליצור מתח מיותר.

אולם רבי שמעון בר יוחאי לא יכול לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים - להושיב בהם זונות; מרחצאות - לעדן בהם עצמן; גשרים - ליטול מהם מכס".

נודע הדבר לרומאים, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו - יתעלה. רבי יוסי ששתק - ייענש בגלות. רשב"י שדיבר בגנותנו - ייהרג. ברח רשב"י והתחבא עם בנו במערה, והיתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וחיפשו אחריו הרומאים בכל כוחם, עד שהוצרכו לעבור למערה אחרת ששום אדם לא ידע עליה. ונעשה להם שם נס וצמח חרוב ונבע מעיין, ומהם התפרנסו במשך 12 שנה, עד שנודע להם כי מת הקיסר הרומי ונתבטלה גזרתו.

וכל כך התעלו שם רשב"י ובנו באידיאל האמת המוחלטת שלהם, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלמה, כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

תורת הסוד

עיסוקו של רשב"י בתורת הסוד קשור לאישיותו. על ידי תורת הסוד ניתן להתקשר יותר לעולם הנצח, לאמונה השלמה, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה, מפני שהיא מרוממת את הלומד בה מעל למציאות החיצונית המעיקה והמסתירה, ומאירה לפניו את מושגי הנצח באור יקרות.

כך אנו מוצאים שרשב"י הדגיש את הפנימיות הקדושה שבעם ישראל, ואמר: "כל מקום שגלו ישראל, גלתה השכינה עמהם" (מגילה כט, א). וכן בנוגע לייסורים שעם ישראל עובר, שאינם אלא הכשרה והכנה לקראת הגאולה, אמר: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א). דרכו אינה דרך לרבים אבל כולם מתבשמים ממנה

אמנם דרכו של רשב"י אינה מתאימה לכלל הציבור, וההלכה כדעת רוב חכמי ישראל שאין לסמוך על הנס, וצריך להתחשב במוגבלות העולם. וכיוון שכך נפסק להלכה על פי רוב חכמי ישראל, מוכח מזה שכך הוא רצון ה' יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה.

ואע"פ כן יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, מתמרד כנגד הקללה שנגזרה על האדם בעקבות חטאו של אדם הראשון, דבק בתורה בשקידה עצומה תוך שהוא סומך על הנס, וה' מסייע בידו. על ידי תלמידי חכמים יחידים שכאלה, מופיעה אל תוך עולמנו הארה גדולה מעולם הנצח.

גם החזון הגדול של האמונה וגאולת ישראל מאיר מכוחו של רשב"י, שמסר נפשו על כבוד ישראל וקבע לדורות כי מלכות רומא, שפגעה כל כך בישראל, היא מלכות הרשעה.

ולכן המוני בית ישראל הקדישו והעריצו את רשב"י על מסירות נפשו למען התורה ואמונת ישראל.

רבי עקיבא

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לרבי עקיבא, גדול התורה שבעל פה, התנא המופלא, בעל התשובה הגדול, העניו והחריף, שרשב"י היה אחד מחמשת תלמידיו הגדולים. אלא שהואיל ורבי עקיבא נהרג על קידוש השם בידי מלכות הרשעה, לא מתאים לקבוע על כך יום הילולא. ונוהגים להזכירו בל"ג בעומר, יום ההילולא של תלמידו הגדול - רשב"י.

ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר קשורה לרבי עקיבא, שעליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים ביותר בתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס.

במסירות נפשו של רשב"י על כבוד ישראל ועצמאותם היה רשב"י ממשיכו של רבי עקיבא, שתמך ועודד את מרד בר כוכבא כנגד הרומאים. אבל הבדל אחד היה בין רבי עקיבא לרשב"י: רבי עקיבא לא סמך על הנס, וכל פעולותיו היו במסגרת הטבע, תוך שיקול דעת מאוזן וכולל. ברוחו הגדולה כלל את הטבע והנס, הנגלה והנסתר. רעיונותיו הגדולים היו מקושרים לתגי האותיות, עד שכל ענפי התורה התאחדו אצלו למשנה סדורה אחת. ועל כן זכה להיות מנהיגם של ישראל בדורו, ויותר מזה - רבם של כל ישראל לדורי דורות, שכל ממשיכי התורה שבעל פה היו תלמידיו.

תמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא

כתב הרמב"ם (הלכות מלכים יא, ג): "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים..."

הרי שלדעת הרמב"ם, למרות שהמרד נכשל, לא טעה רבי עקיבא בתמיכתו בבר כוכבא, מפני שכל אימת שיש סיכוי סביר לחזור לעצמאות, צריך לפעול בכל הכוח כדי להיגאל. ואף שידע הרמב"ם שחכמים בדקו את בר כוכבא ומצאו שאינו "מורח ודאין" (דן על פי הריח, כפי שנאמר בנבואה על מלך המשיח) ואינו יכול להיחשב משיח (סנהדרין צג, ב), סבר הרמב"ם כרבי עקיבא, שזה אמנם המצב בינתיים, אבל אם יצליח, יתעלה להיות משיח.

כאן המקום להזכיר את פרופ' חנן אשל ז"ל, שזכה לגלות במחקריו כי המרד של בר כוכבא תוכנן היטב, ונוהל מתוך ראייה מפוכחת ומציאותית שאכן יש סיכוי סביר להשתחרר מעול מלכות הרשעה ולחזור לעצמאות. אלא ששתי המרידות הנוספות שפרצו באותו זמן במצרים וגאליה לא התרוממו מספיק, ונותרו בר כוכבא ולוחמיו לבדם מול האימפריה הרומאית, שהציבה נגדם את מחצית צבאה ובקושי רב התגברה עליהם.

ואף שהמרד נכשל, מורשת הגבורה ומסירות הנפש נותרה לקיים את ישראל בימי הגלות הארוכים, ובזכות אותה מורשת חזרנו לארצנו. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלימה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו.