בשבע 390:נקיי כפיים אל"ף-אל"ף

הציונות הדתית יכולה להשתבח בניקיון כפיהם של נבחריה * לאנשי 'השמאל הלאומי' יש סכסוך קשה עם העובדות ההיסטוריות. אולי בגלל זה הם משוכנעים שבידם הפתרון לסכסוך עם הערבים.

עמנואל שילה , ט"ו באייר תש"ע

מסופר בגמרא על הלל הזקן שהלך פעם מחוץ לעיר ושמע מתוכה קול צווחה. ענה ואמר: בטוח אני שאין אלו בני ביתי. אשרי מי שיכול כך להיות בטוח שאצלו הכול בסדר.

נזכרתי בסיפור הזה באותם ימים מגוחכים שבהם עסקה התקשורת באיש ציבור בכיר וחשוד בפלילים שעדיין היה מותר לקרוא לו רק בראשי התיבות של שמו, אל"ף-אל"ף. הציונות הדתית משופעת באישי ציבור כאלה: אפי איתם, אורי אורבך, אורי אריאל, אורי אליצור. אבל לרגע לא נוצר חשד שמא מישהו מהם נגוע בקבלת שוחד.

אני יודע, האמירה הזאת מסוכנת. לך תדע. הרי אותו הלל הזקן אמר גם "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". ובכל זאת, כשלאורך שנים רבות מתאפיינים נבחרי הציונות הדתית בניקיון כפיים, בעוד נציגים לא מעטים ממפלגות אחרות - חילוניות, ולבושתנו גם חרדיות - מורשעים בפלילים, מותר לציונות הדתית השסועה והדואבת להניף את הכף הנקייה ולטפוח לעצמה על השכם. 

קיצונים טרופי דעת

עורך הדין אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי יצאו לאחרונה במניפסט חדש של 'השמאל הלאומי'. מדובר  בהתארגנות אידיאולוגית-פוליטית שקוראת להקמתו של שמאל ישראלי חדש, עדכני ופטריוטי, שונה לחלוטין מהשמאל הישן שהציבור הישראלי העניק לו בבחירות האחרונות שלושה מנדטים בלבד. או מקסימום 12 מנדטים, אם נספור גם את מפלגת העבודה. אלא שלפחות בכל הנוגע ליכולת המוכחת לשכתב את ההיסטוריה כך שתתאים לטיעונים, נראה שהשמאל החדש דבק בדרכיו הנלוזות של השמאל הישן.

כדי להיות גם שמאל וגם לאומי, יניב והספרי רוצים גם לתמוך במדינה פלשתינית ובחזרה לגבולות 67' וגם להרגיש אקטיביסטים וציונים, ממשיכי דרכם של האבות המייסדים. לכן הם המציאו את הבדיה כאילו רק מתנחלים הזויים חשבו ליישב את השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, ואילו לכל הציונים השפויים היה ברור מייד שמדינת ישראל חייבת לברוח מקללת השטחים הכבושים בהקדם האפשרי. הנה, כך הם מתארים את יחסם של אזרחי ישראל אל מרחבי הארץ שנפתחו בפניהם (סעיף 17 - הקו הירוק):

"אחר כך היתה מלחמת 67'. לא נריב מי פתח בה ולמה. לא חשוב עכשיו. בסופה נתקענו עם סיני, רמת הגולן וארץ ישראל של התנ"ך. חוץ מכמה מטורללים וטרופי דעת קיצוניים, כולם היו בטוחים שנעוף משם תוך זמן קצר. השאלה היתה רק למי להחזיר את יהודה ושומרון ועזה - לפלשתינאים או לירדן או למצרים".

המציאות, כמובן, היתה הפוכה לגמרי. חדוות המפגש עם שטחי ארץ ישראל ההיסטורית ביהודה ושומרון ועם מרחבי סיני כבשה את לב המיינסטרים הישראלי. "טוב שארם א-שייך בלי שלום משלום בלי שארם א-שייך" הוא סלוגן שטבע משה דיין מתנועת העבודה, לא אבי פרחן מהתנועה לעצירת הנסיגה בסיני. מיטב פזמונאי ישראל ביטאו את חדוות השיבה אל מרחבי הארץ בפזמונים שביצעו מיטב הזמרים: "שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם" (מילים: חנן פורת. סליחה, החידונאי שמוליק רוזן, אבא של עמנואל רוזן); "עוד נשובה אל עמק דותן" (מילים: אריאל זילבר. לא, דליה רביקוביץ'); "טיפסנו עם כל הרוחות אל פסגת החרמון הזוהרת" (מילים: עמיר בניון. אופס, יובב כ"ץ); וכמובן "חזרנו אל בורות המים" ו"נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו" - השורות שהוסיפה נעמי שמר לשירה 'ירושלים של זהב' שהפך להמנון השני של המדינה.

אולי הספרי ויניב שכחו לבדוק מה מידת ההתאמה בין המסמך שלהם לבין ההיסטוריה, ואולי הם בונים על הזיכרון הקולקטיבי הקצר. בכל אופן, היתה פה פעם התארגנות שנקראה "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שקמה זמן קצר לאחר הניצחון הגדול של ששת הימים. במסמך היסוד של התנועה נכתב כי "נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי. כשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה - את ארץ ישראל".

על המסמך הזה חתמו מיטב הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח כמו ש"י עגנון, חיים הזז, נתן אלתרמן, חיים גורי, יעקב אורלנד, משה שמיר, יצחק שלו (אבא של מאיר) זאב וילנאי (אבא של מתן) ועוד. חתמו גם מנהיגים פוליטיים מאבות השמאל הציוני כמו רחל ינאית בן-צבי, יצחק טבנקין, צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ובני מהרש"ק (הפוליטרוק של הפלמ"ח ואבא של יואל), ובכירי מערכת הביטחון כמו איסר הראל והאלופים אברהם יפה ודן טולקובסקי. וכן, גם הרב משה-צבי נריה חתם. דווקא הרב צבי-יהודה קוק, לימים המנהיג הרוחני של 'גוש אמונים', סירב לחתום בנימוק שעם כל הכבוד לכיבושים הרבים עדיין זו לא ארץ ישראל השלמה.

ובכן, על פי המסמך של 'השמאל הלאומי', כנראה שאלתרמן ועגנון וחיים גורי הם "מטורללים", ואילו יצחק טבנקין, אברהם יפה ואיסר הראל הם "טרופי דעת קיצוניים". או להיפך.

יניב והספרי בטוחים שכבר שכחתם מי היה בשלטון בעת שהוקמו עשרות נקודות התיישבות בבקעת הירדן, ברמת הגולן, בחבל עזה, בפתחת רפיח ולאורך חופי ים סוף. האמת היא כמובן שבאותן שנים רק קומץ של אנשי שמאל קיצוני האמינו בחזרה לגבולות 67' או ראו בעיה מוסרית בשחרור שטחי ארץ ישראל ביהודה ושומרון מיד הכובש ההאשמי שפלש אליהם במלחמת תש"ח. גם כשמישהו דיבר על מסירת שטחים חלקים, האופציה של הקמת מדינה פלשתינית כלל לא עמדה על הפרק. אבל הספרי ויניב רוצים מדינה פלשתינית, וגם רוצים שנאמין שזו היתה גם תפישת כל שפויי המדינה מאז ומעולם.

מילא אם הסכסוך של השמאל עם העובדות היה נשאר בתחום ההיסטוריה. הבעיה היא שגם כשמדובר בעובדות בנות זמננו נוטים אנשים כמו הספרי ויניב לעצום את עיניהם בזמן שהם מנסחים את משנתם האידיאולוגית. לא רק תחזיותיהם האופטימיות לעתיד הקרוב מתנפצות שוב ושוב על סלעי המציאות האכזרית. גם כשמדובר בהסקת מסקנות על סמך העבר, הם מתעלמים באלגנטיות מעובדות שעלולות לפוגג את הזיותיהם. רק כך אפשר להבין את נכונותם להמשיך ולשגות, אחרי כל הכשלונות והאכזבות, באשליה כאילו רק הנסיגה לגבולות 67' מפרידה בינינו לבין השלום הנכסף. מטורללים? טרופי דעת קיצוניים? אתם אמרתם.

מוסיקה לל"ג בעומר

ל"ג בעומר בפתח, הספרים משחיזים את מכונות התספורת, וגם הכליזמרים מצחצחים את כלי הנגינה מהאבק שהצטבר בימי האבלות של ספירת העומר. שעה יפה כדי לשתף בחוויית ההאזנה לדיסק חסידי חדש ואיכותי.

שמונה שנים עברו מאז יצא 'כנגן המנגן', הדיסק הראשון של המלחין והמבצע ירמיהו פיחה מיצהר, ועד השקתו לפני מספר חודשים של הדיסק השני שלו - 'קחו עמכם דברים'. היה שווה לחכות לדיסק המשובח הזה, שהמוסיקה של לחניו היא יפה ונוגעת, מגוונת ומעובדת היטב.

לירמיהו, כך הוא נקרא בקיצור, אין קול של זמר אופרה, אבל ביצועיו כובשים את הלב. המילים כמעט כולן מהמקורות, ועדיין יש מידה של מקוריות בבחירת חלק מהטקסטים, כמו למשל ברצועה המצוינת "ה' להושיעני" הלקוחה מתפילתו של חזקיה מלך יהודה לרפואה ממחלתו הקשה.

ולאחר שהבנתם שמאוד נהניתי מהדיסק המומלץ, ארשה לעצמי גם לתהות על הרצועה האחרונה באלבום, שבה מושר הפסוק "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". הלחן הרגוע נאה כשלעצמו, ערך הנקמה ברשעים מקובל עליי, ועדיין - תמונה דמיונית של צדיק שרוחץ את רגליו בדם הרשע לא עושה לי חשק לרקוד. לא בטוח שמכל פסוק בתנ"ך צריך לעשות שיר. אני מניח שביצהר או במקומות אחרים יהיו מי שיחלקו עליי. שייהנו. בכל אופן, טוב עשה ירמיהו ששם את הרצועה הזאת אחרונה בדיסק.