בשבע 390:תעלומת בול העץ

אסתי רמתי , ט"ו באייר תש"ע

רציתי לספר לכם על תעלומה קטנה. זה קרה בשבוע שעבר, כשקבעתי להיפגש עם בועז לאיסוף קרשים, ואבא שלי ביקש ממני להוריד בדרך את הזבל.

"אין בעיה", אמרתי. ניגשתי לפח וניסיתי לשלוף את השקית הכבדה – אבל היא סירבה לצאת. תפסתי ומשכתי שוב, ממש בכל הכוח, אבל העקשנית פשוט לא זזה!

"מה יש כאן בפנים, אבנים?" שאלתי את אבא בפליאה. "נדמה לי שאמא אמרה משהו על תפוחי אדמה שהרקיבו..." הוא ענה. "אתה בטוח שאתה לא מסוגל לקחת את זה?"

"בטוח!" אמרתי, ותוך קולות התנשפות עשיתי ניסיון נוסף. "מצטער, אבא".

כשהגעתי לכניסה של הבניין, פגשתי את בועז, מחכה לי בחוסר סבלנות. "שהחיינו!" הוא אמר. "מצאתי בקצה השכונה מקום עם מלא עצים, חבל על הזמן... כדאי שנביא אותם לפה לפני שהחבורה של ו' 2 תחטוף לנו אותם!" אז רצנו לשם עם עגלת התינוקות הישנה שלנו– ואכן, אוצר! מתחת לעץ האלון הישן היתה מיטת עץ מפורקת, ערמת קרשים, ובול עץ מעולה. כל אחד יודע שאין כמו בול עץ כדי להחזיק את המדורה עד הבוקר. העמסנו כמה שיכולנו, וחזרנו לבית שלי, כי קיבלתי רשות  לשמור את העצים במחסן.

כשהגענו לפתח החנייה, בועז פנה אליי. "תשמע, מוטי, חבל על כל שניה! אני מוריד את העצים כאן ורץ עם העגלה חזרה לאלון הישן. בינתיים אתה תעביר את מה שהבאנו למחסן, בסדר?" הנהנתי. גם לי היה ברור שזה עניין דחוף. אין הרבה עצים אצלנו בשכונה, ומלחמת עולם מתנהלת על כל קרש עלוב.

בכל אופן, התחלתי להעביר את הערימה לאט לאט. למחסן שלנו עולים בשתי מדרגות, וזה היה קצת מסובך, אבל הסתדרתי לא רע. בול העץ היה הכי קשה – גלגלתי אותו עד למדרגות, אבל שם נתקעתי. "שלוש, ארבע ו...!" אמרתי לעצמי בקול, נשמתי עמוק, אימצתי את השרירים, תפסתי את שני קצותיו ו...הופ! הצלחתי להרים אותו למדרגה הראשונה! נחתי לרגע, מתכונן להעלות אותו למדרגה השניה, כשלפתע שמעתי קול מוכר.

"שלום שלום! את מי אני רואה כאן?" אבא עמד מאחוריי, בדרך לחדר הפחים. הוא התבונן בבול העץ, אחר-כך בשקית הזבל שבידו, ושוב בבול העץ.

"רק שניה, מוטי. אני חייב לעשות ניסוי קטן!" הוא אמר פתאום. הוא הניח את שקית האשפה, נכנס למחסן, והתחיל לחטט בערמת העצים שכבר אספנו. "מה אתה עושה, אבא?" הסתקרנתי. "מיד תראה", הוא אמר. בינתיים הוא הוציא מתוך הערמה גזע עגול , וקרש ארוך ורחב. הוא הניח את הקרש על הגזע, כך שנוצרה מעין נדנדה. "בשביל מה אתה בונה עכשיו נדנדה?" תמהתי.

"אהה..." אמר אבא בטון מסתורי, "סבלנות, מוטי! תכף תבין".

הוא ניגש למדרגה הראשונה, הרים די בקלות את בול העץ שהבאנו (נו, טוב, הוא אבא. מה אתם רוצים) והניח אותו על צד אחד של הנדנדה. הקרש כמובן ירד לרצפה בצד של בול העץ. "ועכשיו בוא נראה..." אמר אבא, ובצד השני של הנדנדה הניח את... שקית האשפה הכבדה. כן, כן, זאת שלא הייתי מסוגל להרים. להפתעתי, השקית נשארה אי שם למעלה, לא מדגדגת אפילו במשקל שלה את בול העץ שהרגע סחבתי...

"פלא, אה?" חייך אבא. ואני הבטתי במבוכה, ובאמת לא הבנתי – איך זה שאת הזבל לא הצלחתי להרים, ואת בול העץ כן? ואולי אתם תפתרו לי את התעלומה?