בשבע 391: ירושלים של חלום

חגית רוטנברג , כ"ט באייר תש"ע

זה היה יום חם במיוחד, והסיור בעקבות הצנחנים לעיר העתיקה בירושלים נערך תחת שמש יוקדת. אחרי צעידה של 20 דקות בסמטאות האבן, יצאה כיתה ו'3 אל רחבת הכותל. חנניה, המדריך שליווה אותם במסלול, הורה לכולם לשבת ליד הדגלים והתחיל בהסברים: "אוקיי, אז עכשיו אנחנו נמצאים מול הכותל המערבי. כמו שאמרנו, הצנחנים נכנסו דרך שער האריות, ומיד פנו שמאלה אל השער הקטן והירוק שראינו בדרך. תוך דקות הם פרצו להר הבית, ואז נשמעה הקריאה ההיסטורית והמרגשת מפי המפקד: 'הר הבית בידינו!'...". קולו של חנניה עבר כמו זמזום נעים ליד אוזניו של יואב העייף. המילים החלו להתערבב במוחו ואט אט הוא הרגיש שראשו צונח על כתף חברו, עמינדב.

לפתע הוא שמע אנשים צועקים מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה וראה פלוגת חיילים מאובקת רצה לעברו, כשנשקיהם מכוונים לכל עבר על מנת להתגונן מפני צלפים. "המפקד", הם קראו לעברו, "מה נרדמת לנו? אתה לא רואה שאנחנו באמצע הקרב?". יואב לא הבין על מה הם מדברים: הוא פקח את עיניו וגילה לתדהמתו שמדי זית מכסים את גופו, ועל כתפיו דרגות קצונה. "מה קורה פה? אני המפקד? אני אפילו לא יודע לירות בנשק!" שאל בתדהמה. החיילים צחקו עליו: "המפקד, תשמור את הבדיחות לאחר כך. אנחנו צריכים לכבוש עכשיו את הר הבית, הירדנים צולפים פה מכל עבר!". הבנתי שאין לי הרבה ברירות. החזקתי בנשק, עשיתי את עצמי שאני יודע להשתמש בו, וגייסתי את כל האומץ שהיה לי: "קדימה, הסתער!" שאגתי לעבר החיילים שרצו אחריי. נכנסנו דרך שער קטן וירוק, ולפתע: דממה. עצים ירוקים ניצבו שם ברחבת האבן הענקית, ומולנו – מסגד ענק עם כיפה נוצצת. ראיתי את החיילים סביבי: רובם לא היו דתיים, אבל לכולם זלגו דמעות. מישהו מאחוריי תקע בשופר ולרגע הייתי בטוח שאני רואה את המשיח עומד כאן, מנופף לנו מעל הר הבית. "הודו לה' כי טוב", מלמלתי בלחש. לקחתי את מכשיר הקשר ורק בקושי הצלחתי להסתיר את הרעד בקולי: "הר הבית בידינו! אני חוזר: הר הבית בידינו!" קראתי, ומעברו השני של הקו שמעתי את שאגות השמחה. התחלנו לרקוד במעגלים ולשיר "ייבנה המקדש" בלי הפסקה, עד שצנחנו בעייפות לרצפה.

כעבור שבוע הוזמנתי לישיבת ממשלה מיוחדת יחד עם הרמטכ"ל, אלופי צה"ל והרבנים הראשיים. "הר הבית בידינו", קרא ראש הממשלה בהתרגשות, "מה הצעד הבא?". מכל עבר נשמעו קריאות והצעות. המפקדים שלידי אמרו: "כדאי להיזהר, כל העולם כועס עלינו". השרים אמרו: "אבל בכל זאת, הגענו להישג צבאי רציני, אתם לא באמת חושבים לוותר עליו ככה סתם?!". אני הקשבתי היטב לכולם, אבל אז נזכרתי איך הרגשתי בשנייה שכפות רגליי דרכו על הר הבית. לא יכולתי להתאפק. קמתי מהכסא וממש זעקתי מול כל האנשים החשובים: "רבותיי, אני המפקד שדרך ראשון על אדמת הר הבית. העם היהודי בכל הדורות חלם להגיע להר הבית ולבנות עליו שוב את בית המקדש. עכשיו זכינו להגיע לשם, ואתם מקיימים דיון בשאלה מה צריך לעשות? זה לא מובן מאליו?!". השתררה דממה. ישבתי רועד בכיסאי, ואז לפתע מישהו מחא כפיים. ואז עוד מישהו, ועוד אחד. ופתאום ראש הממשלה קם ולחץ את ידי בחיוך, הרמטכ"ל טפח לי על השכם, והרב הראשי הכריז: "אנחנו מתחילים היום בבניית בית הכנסת הגדול על הר הבית!". כולם ניגשו אליי, והרגשתי שמזיזים אותי מכל עבר....

"יואב, קום. המדריך סיים ואנחנו ממשיכים הלאה!" טלטל אותי עמינדב. פקחתי עיניים. מעליי זהרה כיפת הזהב שעל הר הבית. עצמתי עיניים בכוח, רוצה להמשיך בחלום...