בשבע 393: מחיר ההתנחמדות

השבוע בטור- מחיר ההתנחמדות, שוקעים בביצה?, מורשת קרביץ ועוד..

אבי סגל , י"ד בסיון תש"ע

מחיר ההתנחמדות

מעטים הם האנשים שיתמכו בגלוי בתופעת ה'תג מחיר'. עברו השנים שבהן חיבקנו את טובי בנינו מהמחתרת היהודית, כולל אנשים שרצחו, הטמינו מטענים באוטובוסים, גרמו לפציעת חבלן מג"ב וניסו לפוצץ את הר הבית. היום נוח לנו להתנחמד, להיות במיינסטרים ולגנות את קיצוני הגבעות הפוגעים בפלשתינים תמימים. אנו מוקיעים אותם בכל במה אפשרית, דוחים אותם מעלינו ומותירים את מחננו טהור בעיני עצמנו.

ואכן, לפגוע בחפים מפשע זה רע, ולקיחת החוק לידיים רעה שבעתיים. רק שהתופעות האלו לא הופיעו בחלל ריק, אלא הן תוצאה ברורה ומיידית של טירוף מערכות מתמשך, חוסר הבחנה בין אוהב לאויב, התנכלות עקבית מצד השלטון כלפי המתיישבים והתפרקות הדרגתית מכל ערך יהודי וביטחוני שהיה פעם בקונסנזוס. קשה להניח שהצתת שדות של ערבים תשיג משהו, אבל מרגיזה לא פחות הנטייה המגזרית להיות גיבורים גדולים על מתיישבים צעירים וחסרי אונים לחלוטין מול השלטון. במקום למקד את המאבק באחיהם המתנחלים, על ההנהגה ביש"ע להילחם עד חורמה ב'תג מחיר' המקורי – זה שגובים הפוליטיקאים הקיצוניים ברק ונתניהו כתגובה ליישוב הארץ ובניינה.

שוקעים בביצה?                      

מחסום העונה השנייה בסדרות טלוויזיה אינו שונה במהותו ממחסום האלבום השני במוזיקה, או ממחסום הספר השני שאותו אני עצמי חווה בימים אלה. לא מעט סדרות מוצלחות חזרו מחופשת הקיץ הראשונה שלהן כטלנובלות דביקות ונמתחות, ודי אם אזכיר את 'דוסון קריק' האמריקנית ואת 'רגליים קרות' הבריטית, שתי סדרות שונות לחלוטין שהיו צריכות לפרוש בשיאן – בדיוק כשהבחור הנכון זכה בבחורה הנכונה, כלומר בסיום העונה הראשונה.

בשבועות האחרונים אני קורא ושומע ביקורות דומות, בעיתונות המגזרית וביציאה מבתי הכנסת, על עונתה השנייה של 'סרוגים'. לכל מי ששאל אותי לדעתי על העונה האחרונה, ומדובר בעשרות: מצטער, אבל אין לי מושג. לא צפיתי בסדרה מאז אותם שני פרקים ראשונים מצוינים שעליהם הגנתי בגופי במדור זה. בשנים האחרונות אני נמנע מלהתמסר ולהתמכר לצפייה בסדרות עלילתיות, טובות ככל שיהיו, ואפילו 'סרוגים' אינה יוצאת מכלל זה. אבל כאמור, גם אם יש אמת בטענות נגדה, אין הדבר צריך להפתיע או לעורר תרעומת גדולה מדי. שוקעת או לא שוקעת, 'סרוגים' תיזכר תמיד כסדרה שעשתה היסטוריה. שיהיה בהצלחה בעונה השלישית.

מורשת קרביץ                   

'קלמן קימרלינג: חוקר פרטי, בעזרת השם' הוא ספרו החביב למדי של אשר קרביץ, שגיבורו הוא בלש חרדי הפועל בשכונת מאה שערים. למרות הגימיק הייחודי, הספר הוא ביסודו מותחן קליל מהתת-ז'אנר הפופולארי והלא מאוד אמנותי, שדמויותיו שטוחות רגשית ועלילתו סובלת מבעיית אמינות, ועדיין ניתן ליהנות ממנו כל עוד לוקחים אותו בחוסר הרצינות הראוי.

ניכר כי קרביץ ביצע תחקיר מעמיק בתוככי החברה החרדית, מן הסתם בסיוע ידידים מהמגזר. חבל שאותם סייענים לא סיפרו לו כי אין צורך לשפוך את כל תכולת החרדיות לכל פסקה בספר, כולל שמו. הצפיפות של ציטוטים מהמקורות, פתגמים ביידיש, שמות גמ"חים וישיבות וחזנים ומקוואות ושאר ירקות דתיים בתוך דיאלוגים פשוטים למראה היא מוגזמת, מעיקה ומפחיתה עוד יותר את האמינות העלילתית. מצד שני, 'קלמן קימרלינג' מצליח לעסוק בחברה החרדית בחן ידידותי, ולכל הפחות ללא שנאה, ובעולם הספרותי בישראל של ימינו זהו הישג נדיר המצדיק לבדו את הוצאת הספר לאור.

בקטנה                    

א. אפשר להבין את השמאלנים-החילונים המתנכרים ליום ירושלים בגלל אופיו הציוני-דתי ובשל מצבה של העיר. זהו בדיוק מה שרבים בתוכנו מרגישים כלפי יום הזיכרון ליצחק רבין – שהוא פוליטי, שהשמאל החילוני השתלט עליו, ושרבין עצמו מסמל יותר מחלוקת מאשר איחוד. אז מילא, שכל אחד יציין את מועדיו בנפרד – אלה באזכרותיהם ואנחנו ביום חגו של העם היהודי – בלי רגשות אשמה ובלי הסברים בכייניים ומיותרים.

ב. השר לשעבר רפי איתן הודיע לאחרונה על הקמתה של מפלגת הגמלאים החדשה. בדומה לקמפיינים של נתניהו וברק, גם מצע מפלגתו של איתן ייפתח בוודאי במילים "בהנחה שהציבור כבר שכח את הפעם שעברה".

ג. לצדו של איתן בהנהגת המפלגה החדשה נמצאים גם מפקד גל"צ לשעבר אפרים לפיד והשחקנית עירית פרנק, המחליפים את גדעון רייכר ושמרית אור שהופיעו ברשימת הגמלאים לכנסת הקודמת. יש מפלגות עם שריון לעולים חדשים, לנשים ולדתיים, ויש מפלגה אחת עם שריון לאמנים ולגל"צניקים.

ד. אמנם איני יכול להתהדר בפרסום ראשון – תדירות העדכונים באינטרנט מנצחת אותי בקביעות – אבל קשה לי לוותר על ציטוט הכותרת העדינה כמשי מישראל-היום: "הילד הכי בר-מזל בעולם" (הכוונה לניצול התרסקות המטוס הלובי מהשבוע שעבר, שאיבד בהתרסקות בסך הכול את שני הוריו ואת אחיו בן ה-11).

ה. לסיום, תודתי העמוקה לכדורסלן מכבי ת"א גיא פניני, שקלע השבוע סל ניצחון במשחק מול בני השרון. אני אולי כבר לא האוהד המושבע שהייתי כילד, ועדיין, אם בתוך 48 שעות היו כדורגלני הפועל זוכים באליפות וכדורסלני מכבי מאבדים אותה, כל המערכות בגופי היו קורסות כאילו אין מחר.

 יודע את מקומי

את חטאיי – כן, עוד כמה לאוסף – אני מזכיר היום: מזה שנים איני מקפיד על לילה לבן בחג השבועות. בפעם האחרונה שנשארתי ל'משמר' בליל החג, נדמה לי שלוי אשכול היה עדיין ראש הממשלה. אני זוכר את האירוע במעומעם – לא כי זה קרה מזמן, אלא משום שגם אז חוויתי אותו במעומעם. אני זוכר את עצמי לומד ארבע-חמש שורות בגמרא, מתחיל לנמנם קלות, ואז מתעורר לאור יום, בדיוק ברגע שרות המואבייה מביאה לעולם את סבו של דוד המלך. אפשר לסכם את הלילה ההוא כך: חשתי בראשי, עסקתי בתורה, ואז לא חשתי יותר כלום.

בשנים האחרונות, בעוד רבים מחבריי מכתתים רגליהם אל בתי הכנסת, משתתפים בשיעורים, לומדים בחברותא ועורכים את תיקון ליל שבועות, אני נכנס למיטתי בשעה מוקדמת, מחוק מרוב פשטידות גבינה, ונרדם במהירות כאילו זה עתה שבתי מתפילת הוותיקין. אני יודע שזה לא בסדר, אבל גם הגוף שלי יודע מתי הוא עייף – כמעט תמיד. תאמינו לי, לכל ערב חג אני מגיע חדור מוטיבציה ומאמין כי הפעם אצליח לשרוד את הלילה. עד עשר בערב זה עובר לי. ומאז שנולדו ילדיי – זה עובר לי עד שבע בערב.

אני לא יודע מתי התחלתי להיות פדלאה. אף פעם לא עבדתי קשה מדי, אבל לפחות היו לי אנרגיות. כשאני רואה את ילדיי קמים מדי בוקר... – סליחה, אנסח זאת מחדש: כשמספרים לי על ילדיי הקמים מדי בוקר באותה שמחה ובאותו מרץ שבהם יריב אופנהיימר מגיש עתירות לבג"ץ, אני נזכר שגם אני הייתי פעם ילד כזה – קליל, ערני, נמרץ, כמעט היפראקטיבי. באיזשהו שלב בגיל ההתבגרות הוחלפו האנרגיות ושמחת החיים בחצ'קונים ומאז נעלמו עקבותיהן. וכיום, בכל פעם שמופיעה מולי המילה "תחביב" בשאלוני פרופיל, אני כותב בלי לחשוב "לישון". כן, אני יודע שיש טיפולים מקצועיים לבעיות כאלו, אבל אני מתעצל לקום ולעשות אותם.

אם כל התיאורים הנ"ל נראים כמו שחרור תסכולים וקריאה לעזרה במסווה של טור הומוריסטי, כך בדיוק זה אמור להיראות. זאת הדרך שלי להתוודות בפני הקרובים אליי: שלום, קוראים לי אבי, ואני חרופוליסט. ובכל זאת, עדיין לא איבדתי את התקווה להפוך שוב לגלולת המרץ שהייתי פעם. קצת ספורט, קמצוץ דיאטה, השקעה בעבודה ובלימודים, והנה אני הופך לאדם אחר – אדם שיצליח אפילו ללמוד כל הלילה בחג השבועות הבא. כפי שכתב הסופר והמחזאי סמואל בקט: "תמיד עייף, תמיד נופל, אין דבר, נסה שוב". אין מה לדבר, על בקט אפשר לסמוך גם בעיניים עצומות.